הארות על הערות לאכילה

(גם) היום שמעתי הורים מודאגים... הילדות המתבגרות שלהם אוכלות. אוכלות הרבה. אוכל ונשנושים.. האוכל לדבריהם, מטבע הדברים, פחות מטריד אותם.. הנשנושים לעומת זאת, מאד מטרידים.
הם תיארו פנייה של הבנות למקרר לאורך שעות אחר הצהריים (אחרי החזרה מבית הספר). כל פעם לוקחות משהו קטן, וחוזר חלילה.
לדבריהם, הם משתדלים לא להחזיק בבית ממתקים, אותם הם מחליפים בחטיפי בריאות וחטיפים מיובשים מהמזרח הרחוק.. (וזה מה שהבנות ״מנשנשות״).
״ההורים שלי עשו את הטעות הזאת. לא היו אצלינו בבית ממתקים וג׳אנק. אמרתי לעצמי שאנחנו נעשה אחרת- והנה עכשיו אנחנו משחזרים בדיוק את הדבר הזה״.
איך מתמודדים עם אכילה שנחווית כ״מוגזמת״ אצל ילדים? של אוכל בכלל ושל ״נשנושים״ בפרט... ואיך יודעים מתי האכילה הזו נהיית ״אכילה רגשית״..?
ראשית, אנחנו כהורים אחראים על מה שנכנס אלינו הביתה (כי אנחנו אלה שעורכים ברוב המקרים את הקניות). דרך הקנייה אפשר לשלוט על מה יש ומה אין בבית, ואיזו כמות יש מכל דבר. מהרגע שיש משהו בבית- צריך לקחת בחשבון שהוא ״לשימוש״.
איך משתמשים נכון עם המתבגרים? הנה כמה מחשבות...
בארוחה- שחשוב שתעשה ליד שולחן (ולא על המיטה בחדר או מול מסך כלשהו), חשוב להגיש אוכל בריא, מגוון ומזין. המתבגר יכול לקחת לעצמו מנה כראות עיניו. במידה ומגישים לו לצלחת/ מכינים לו צלחת מראש- חשוב שתהיה כמות מספקת ומשביעה. לבקש תוספת זה בסדר גמור, וחשוב שלא לגרום לאף אחד לחוש אשמה על בקשת תוספת.
במידה וישנה "נטייה ביתית" לנשנושים בין הארוחות (שכאמור, חשוב שתהיינה מזינות ומשביעות) אפשר להגיש את ה"נשנוש" לפני הפנייה העצמאית אליו. אפשר להתחיל בלחתוך ולהגיש פרי, להפוך אותו לזמין ומזמין (למתבגר בדר"כ לא מתחשק לעשות את זה בעצמו, כמו הרבה דברים אחרים...). אפשר לעשות את אותו הדבר גם עם נשנוש אחר, חטיף או ממתק- להציע אותם בעצמכם, לפניהם (כך גם אפשר לווסת את הכמות והאיכות). חשוב להדגיש שההמלצה "להקדים" את המתבגר בהקשר הזה נכונה אם וכאשר יש נטייה כזאת שלו (לחזור ולקחת שוב ושוב ו/או לפנות לאוכל שנכלל תחת כותרת "פחות בריא"). אם אין צורך כזה- אין סיבה להציע אותו.
מניעה, כל שכן איסור, על ״ממתקים״ או ״נשנושים״ אינם מומלצים בכלל. ככל שמאכל מסוים מוגדר כאסור- גדל הסיכוי שה״קרייב״ אליו יהיה גדול יותר. ככה אנחנו עובדים. כשיש איסור- הפיתוי גדל.. (זה בולט יותר אצל ילדים, ואצל כאלה שיש להם נטייה לבדוק גבולות, אבל ממש לא רק).
אוכל שאנחנו מגדירים לפעמים (בטעות) כ״אסור״- הרי יגיע אל הילדים שלנו, אם נרצה ואם לאו. ולכן, עדיף שהוא יגיע בשליטה (חלקית לפחות) שלנו, ולא יביא את הצורך שלהם לצרוך אותו בסתר. אכילה בסתר תגרור גם תחושות של בושה ואשמה ועלולה להתפתח לדפוס עם השלכות שליליות.
כדאי גם להגביל את כמות ה״ג׳אנק״ היומית- תוך הסבר פשוט על השפעת המאכל על הגוף. בעיני, פחות נכון לדבר במושגים של ״זה משמין״, אלא יותר על ״זה מכיל הרבה סוכר/ מלח/ שומנים לא בריאים שאינם מיטיבים עם הגוף ועם הצורך שלו בחומרי מזון מזינים״.. (תבחרו את המילים בעצמכם, זו רק הצעת הגשה...).
אחרי שעשינו את כל זה, ועדיין רואים את הילד/המתבגר פונה לאכול שוב ושוב... צריך לשאול את עצמינו, ואפילו אותו (בעדינות והרבה אמפתיה), מה קורה שם..? על מה עונה הפנייה לאוכל? למה הפה (ומערכת העיכול כולה בהמשך אליו) צריכים להיות עסוקים? יתכן כי מדובר ב״בריחה״ ממשהו... ואז יכול להיות מדובר ב"אכילה רגשית"...
במידה והתופעה ״עוברת את הגבול״ וממשיכה להדאיג- אפשר ורצוי לפנות לייעוץ תזונתי ו/או רגשי. כשמדובר בילדים צעירים- מומלץ שההורים יפנו בעצמם (לפני הפניית הילד). לפעמים שינוי של העמדה ההורית או של ההרגלים הביתיים יכול לעשות את העבודה... כשמדובר במתבגרים- צריך לבדוק עם מי ומתי להתחיל...
*תודה לעדי מילר, דיאטנית קלינית (מדהימה!) על ההארות להארות להערות.... (-: