טלפון: 050-7739436   /   info@keren-by.com  /   רח׳ ראול ולנברג 6, רמת החייל, תל אביב

© 2017 קרן בלומנטל יניר, כל הזכויות שמורות

כשאחד האחים במשפחה סובל מהפרעת אכילה

 

מאמר תשיעי מתוך סדרת כתבות שלי המתפרסם ב-Ynet, מדור בריאות 

 

הפרעת אכילה של אחד מילדי המשפחה היא בעלת השפעה מכרעת על כל בני הבית, ההורים וגם האחים שנשארים להתמודד עם השינוי במערך המשפחתי בשל המחלה. איך להצליח לטפל בהפרעה עצמה ויחד עם זאת לא לפספס את המצוקה והצורך בתמיכה של שאר האחים

 

קרן בלומנטל יניר    פורסם: 18.10.17, 09:10

 

״יש לנו שלושה ילדים. בעבר, כל אחד קיבל שליש מתשומת הלב שלנו. היום, בגלל הפרעת האכילה, נטע (שם בדוי) מקבלת 90% מתשומת הלב שלנו. אחיה הקטן, כל כך רגיש, שם לב להכל ומנסה לעזור.. אבל אנחנו פוחדים שפתאום גם הוא......״. כך אמרו לי בהרבה עצב והרבה פחד הורים שבתם סובלת מהפרעת אכילה. 

 

אין ספק שהפרעת אכילה של בן/בת במשפחה משפיעים על המשפחה כולה, וכחלק מזה על הילדים האחרים בה- האחים/אחיות.

 

הכרה בסבל של האחים

סלחו לי על האנלוגיה לנושא הטעון בחברה הישראלית, אבל קשה לי כאדם, שלא לחשוב על ״תסמונת האחים השכולים״ המוכרת כל-כך במדינתינו. לאורך שנים ארוכות היו האחים השכולים כאלה שלא קיבלו הכרה בכאבם. עליהם הוטלה המשימה הקשה של החזקת ההורים השכולים בחיים. 

 

רק בשנים האחרונות ישנה התעוררות (שאם איני טועה החלה מהם עצמם) והאחים מתחילים לקבל הכרה בסבלם הגדול (ישנן קבוצות תמיכה וגם סל שירותים הכולל טיפול נפשי ממשרד הבטחון). 

 

גם אחים ואחיות לכאלה הסובלים מהפרעות אכילה חווים אובדן (להבדיל אלף אלפי הבדלות ובכל זאת...): אובדן של הבריאות של האח/האחות הגורם להם להתרחק ולהסתגר באופן כללי וגם מאחיהם, אובדן מסוים של ההורות הרגילה של הוריהם, אובדן של מקומם במשפחה ואפילו של חלקים בהם עצמם.

 

הפרעת האכילה נוכחת בבית ונותנת אותותיה.

 

לעיתים קרובות קורה שאחים/אחיות מתקשים לקבל את השינוי הנכפה עליהם ועל המשפחה על ידי הפרעת האכילה של בן/בת במשפחה. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי בהחרפה של התנהגויות מסוימות כמו דכדוך רגיל שהופך לדיכאון, התקפי עצבים שהופכים להתקפי זעם של ממש.

 

הקושי יכול לבוא לידי ביטוי גם בפיתוח של התנהגויות וסימפטומים כאלה ואחרים, כגון: הסתגרות, התנהגויות מסכנות ו/או דמונסטרטיביות, שתיית אלכוהול או שימוש בסמים, ולפעמים אפילו סמפטומים הקשורים להפרעות אכילה- התחלה של ״דיאטה״, מעבר לטבעונות וכד׳, עד כדי הפרעת אכילה לכשעצמה. 

 

לעיתים קרובות מי שסובל מהפרעת אכילה אינו מעוניין לחשוף את דבר מחלתו באופן רשמי ומוצהר בפני אחרים בעולם, כולל בפני הקרובים לו (חברים טובים/ בני משפחה). זה ברור ולגיטימי וחשוב לשמור על פרטיותם. 

עם זאת,  אי שיתוף והיעדר שיח גלוי ופתוח על המחלה וההתמודדות איתה מהווים במידה מסוימת סוג של שיתוף פעולה עם הפרעת האכילה, שמאופיינת ודוחקת לשימוש בדינאמיקות של דיבור בפעולה (acting out) , הסתרה במקרה הטוב ושקרים במקרה הפחות טוב.

 

האחים והאחיות במשפחה, כאמור, יודעים- גם אם הדברים לא מדוברים באופן גלוי ורשמי. זה עובר ב״וויב״ המשפחתי.  מומלץ לחשוב ביחד עם האח/ות הסובלים מהפרעת האכילה כיצד לשתף את בני המשפחה הקרובים. יש שיעדיפו לספר בעצמם, יש שיעדיפו שאחד ההורים יספר. 

 

בשלב מסוים אפשר (ורצוי) להזמין את האחים להשתתף בטיפול.

האחים בדרך כלל מביאים קול אחר חשוב-  קול שזוכר את האח/ות לפני הפרעת האכילה.

הסובלים מהפרעות אכילה נוטים לעיתים קרובות לשכוח איך היו טרום התפתחותה של הפרעת האכילה וביכולתם של האחים האחרים להזכיר להם. הם יכולים להשמיע קול מתגעגע לאח/ות שהלכו לאיבוד בסבך המחלה.  מעבר לכך, חשוב בשבילם-  שקולם עצמם יישמע, שיהיה מי שיקשיב למצוקה ולמחירים שהם משלמים כאחים בצל הפרעת האכילה. 

 

מה ניתן לעשות במצב המורכב הזה?

כדי להימנע ממצב שבו אח/אחות מפתחים סימפטומים או מחריפים התנהגויות- או במילים אחרות נלחמים על שימור או על החזרת מקומם במשפחה, חשוב להיות ערים ולתת להם אותו. רצוי מוקדם ככל האפשר, אבל (כמעט) אף פעם לא מאוחר.

 

המסר החשוב שצריך להיות משודר לאחים ולאחיות הוא שמקום עבורם תמיד ישנו, ושהוא אינו מותנה במחלה, במצוקה או בחולשה (שיכולה כאמור להתבטא במגוון דרכים).  זה מבלבל- כי הם נוכחים לראות ולדעת שהפרעת האכילה "מספקת" הרבה מאד תשומת לב ומקום למי שסובל ממנה.

 

למרות שהטיפול במי שסובל מהפרעת אכילה גוזל הרבה אנרגיות, מכל הסוגים- רגש, זמן וכסף, חשוב לפנות אנרגיות, מכל הסוגים, עבור האחים הבריאים.

נוכחות הורית מיטיבה וזמן איכות הורי/ משפחתי הם החשובים ביותר. 

 

אמנם המשאבים (מכל הסוגים) מוגבלים, ויש מי שזקוק כרגע ליותר מהם, אבל החיים אמורים להמשיך כרגיל, עד כמה שניתן. כך, גם מי שסובל/ת מהפרעת אכילה לא ירגיש אשמה על לקיחת המקום מהאחרים (וכן, הם מרגישים ככה לעיתים קרובות), וגם- תהיה זו דרך עבורם לחוות את המחיר הכבד שהם משלמים לחיים בגין הפרעת האכילה, מה שיכול להפוך להיות אינסנטיב חזק לרצון להילחם בהפרעת האכילה. 

 

אחת הטענות הרווחות של אחים למי שסובל/ת מהפרעת אכילה היא על שינויים בהרגלים המשפחתיים בחסות הפרעת האכילה של האח/ות. משפטים רווחים הנשמעים מפי אחים ואחיות הם: ״שופכים כל כך הרבה כסף על הטיפול שלה- ולי לא מוכנים לקנות אפילו חולצה!״, ״כל קיץ היינו טסים לחופשה- השנה אפשר לשכוח מזה, כי היא לא מוכנה לאכול מחוץ לבית!״, ״אנחנו כבר לא יוצאים למסעדות. פעם זה הדבר שהכי אהבנו לעשות כמשפחה. עכשיו, בגלל שהיא לא אוכלת- כולנו נדפקים״.

 

הטענה האחרונה היא אחת התלונות המרכזיות החוזרות (אבל בטח לא היחידה!) ולכן בחרתי להתייחס אליה באופן קונקרטי. כל הורה יוכל להתשמש בדוגמא ולעשות לה אדפטציות בהתאם לקושי הייחודי שמתעורר במשפחתו. מדובר בהצעות בלבד, ואם תשימו לב- הן מדורגות מבחינת ה"קושי" שלהן.

 

*אפשר למצוא באופן זמני דרכים אחרות לבילוי משפחתי אם בילוי המערב אכילה הוא בלתי נסבל עבור האח/ות הסובל/ת מהפרעת אכילה. הדבר יאפשר זמן איכות חשוב למשפחה, על כל חבריה.

* כשהפרעת האכילה מעט נרגעת- אפשר לנסות להציע שוב יציאה למסעדה. התייעצות עם האח/ות לגבי איזו מסעדה ובדיקה מוקדמת של התפריט שלה יכולה להקל במעט. חשוב שהדבר יהיה זמני בלבד, וזאת כדי שהבדיקה המדוקדקת, הצורך בשליטה והיעדר הספונטניות לא יתקבעו.

* אפשר להחליט שיוצאים למסעדה, ולהשאיר את הבחירה של האח/ות אם להצטרף או אם לאכול בה בידיהם.

הורים יכולים להעביר מסר שאין בכוונת המשפחה לתת את המושכות להפרעת האכילה ולהחליט עבורם, ולהביע תקווה אמיתית שהאח/ות יצליחו להשתתף בבילוי המשפחתי ולא להיכנע להפרעת האכילה. 

*ישנה גם האפשרות לצאת למסעדה בלעדי החולה... זה לא פשוט, אפילו קשה, אבל חשוב עבור הילדים האחרים במשפחה... תחושת ההפסד של האח/ות יכולה, כאמור, גם לעודד אותם להצטרף בהמשך...

 

מי שסובל מהפרעת אכילה- חשוב שיטופל מקצועית. טיפול שכזה בדרך כלל מכיל גם "הדרכת הורים". מי שנשאר "בחוץ" הם האחים/אחיות. לפעמים, חשוב לאפשר גם להם טיפול נפשי, בו יקבלו מקום לעצמם, מרחב בטוח שיאפשר להם עיבוד של התסכול והכאב בצל הפרעת האכילה. הטיפול יכול להרגיע ולצמצם את הצורך "לתפוס מקום" בדרכים שליליות. 

 

הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים

 

לקריאת הכתבה באתר ynet לחצו כאן

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload