"צעדים קטנים" מתוך חדר הטיפולים
הטקסטים הבאים מכילים תכנים שעלו בחדר הטיפול. מדיי פעם מוסיפה עוד...
היא עוברת משבר. כזה שעוד רבות בגילה עוברות, אבל אצלה ׳מערכת החיסון הרגשית׳ רגישה יותר, יציבה פחות... לראשונה מזה המון שנים- היא בוכה, כואבת, עצובה, מתוסכלת, מאוכזבת- נותנת לרגשות האלה לגאות בתוכה, נותנת לעצמה להרגיש. לראשונה מזה המון שנים- היא לא בורחת ללופ אינסופי של בולמוס נוראי שאחריו מגיעה הקאה וחוזר חלילה... לראשונה מזה המון שנים- היא לא נותנת להפרעת האכילה למסך לה על החיים. לראשונה מזה המון שנים- ׳מערכת החיסון הרגשית׳ שלה מתאמנת בהתמודדות עם ׳אלרגנים-נפשיים׳, ומתאפשר לה לייצר כנגדם חיסון. עד כה, הפרעת האכילה חסמה את האפשרות הזו ולא נוצרו החיסונים ההכרחיים. איזו אמיצה.
***
״היינו בגיהנום. עכשיו מחכים לגן עדן״. ככה אמרו לי זוג הורים לבחורה צעירה הסובלת מבולימיה כבר הרבה שנים. ״ומה עם החיים בכדור הארץ..?״ שאלתי אותם. המשפט שלהם משקף לחלוטין את הדינאמיקה שמושכת אליה הפרעת האכילה- דינאמיקה של קצוות: הכל או כלום, שחור או לבן (לא לאכול ואז לאכול הכל, לאכול הכל ואז להקיא או להתרוקן בדרך אחרת). מטרת הטיפול, המלווה בעת הצורך גם בהדרכת הורים, היא למצוא את דרך הביניים. לא- דרך ביניים משמעותה אינה ״התפשרות״, היא לא שוות ערך ל״בינוניות״ או ל״שגרה משעממת״. דרך הביניים היא שביל הזהב... נכון, לוקח זמן להבין שיש לשביל הזהב הזה המון כוח ושאיזון הוא דבר יקר ערך. נכון, יש לשביל הזה גם מחירים. לא הכל עוצמתי, אקסטרימיסטי, מלא אדרנלין- וכל הזמן. אבל יש בו מלא חיים. אגב- שביל הזהב הזה שנמצא אי שם באמצע מכיל בתוכו גם רגעי שיא מרטיטים (״גן עדן״) וכמובן גם שעמום ודלות וריקנות ואיכסה (״גיהנום״), אבל הממוצע (״כדור הארץ״)- מאוזן ומווסת...
***
היא מספרת לי שאתמול ישבה מול ארוחת הצהריים שלה, הדלה ממילא, ולא הצליחה לאכול. ״היתה שם כאילו חומה״. ״נכון״, אמרתי לה. ״בדיוק, כ-א-י-ל-ו חומה. לא חומה באמת״. השתררה בחדר שתיקה ארוכה. כזו שבמהלכה, היא מבינה בעצב שהפרעת האכילה שהיא סובלת ממנה מייצרת מחשבות שווא. נכון, היא לא מדמיינת משהו שאינו קיים (כמו במצב פסיכוטי), אבל זה לא רחוק משם. הפרעת האכילה מפעילה המון כוח, כזה שקשה מאד להתנגד לו, משפיעה ומעוותת את תפישת המציאות. זהו אותו עיוות שגורם לה להסתכל במראה ולראות את עצמה הרבה יותר גדולה (שלא לומר ״שמנה״) מכפי שהיא. הפרעת האכילה גורמת לה להרגיש שיש שם חומה, שמונעת ממנה את הגישה לארוחת הצהריים שלה. חומה מחשבתית שקשה לנפץ ולנגח ולהזיז ולדחוף. אבל אין לה ברירה- כדי להילחם בהפרעת האכילה היא חייבת להזכיר לעצמה את עצמה, להזכיר לעצמה שאין כאן חומה אמיתית ושארוחת הצהריים בהישג ידה. ממש במרחק נגיעה. אין כאן ניסים ונפלאות. אין כאן אילוזיות ודלוזיות- אלה שייכים לחנוכה.
***
״אני חייבת לנסוע. להתרחק מהכל, לפתוח דף חדש. רק ככה- משהו יוכל להשתנות. זהו- אני פשוט חייבת לנסוע״.
כך אמרה לי מישהי הסובלת מהפרעת אכילה מזה שנים רבות, ב(עוד) רגע של ייאוש, בחיפוש אחר פתרון שיביא לשינוי המצב.
האם כך? נכון, לפעמים ״משנה מקום-משנה מזל״. המשאלה לעזוב את הכל, להתרחק, להתנתק, ומהמרחק- לעשות ריסטרט, מובנת ולגיטימית.
אלא ש... לנסיעה מסוג שכזה, יוצאים בדרך כלל עם ״מוצ׳ילה״- תיק גדול שלתוכו נארזים הדברים ההכרחיים לטיול/ לחופשה.
יש דברים שגם אם לא נארוז אותם באופן אקטיבי- יגיעו איתנו למסע הזה. את עצמינו קשה להשאיר מחוץ למוצ׳ילה. מעצמינו לא פשוט לברוח. גם לא מהפרעת האכילה וההתמודדות איתה.
אני דווקא מעודדת נסיעות, חופשים, ניקויי- ראש, אבל מאמינה בטיימינג נכון. לא נכון (וגם לא יעיל) לברוח אל החופש, צריך ל-ק-ח-ת אותו, כדי להצליח להינות ממנו הנאה אמיתית.
***
יש משהו בסוף השנה האזרחית, כמו גם בנקודות ציון אחרות, אוניברסליות או אישיות (כמו יומולדת למשל) שמביא איתו רוח של שינוי. רוח של פרידה ממשהו אחד, ישן, או לחילופין התחלה או היקשרות למשהו אחר, חדש.
בטיפול, אני שומעת א/נשים מדברים על החלטות חדשות שהחליטו לקדם ולממש: להתחיל ללמוד, לשנות מקום עבודה, להכניס להילוך גבוה חלום ישן שהיה עד כה על ניוטרל...
יש גם כאלה שמחליטים דווקא לעצור ולהפסיק דברים שלקחו בהם חלק עד כה: לסיים מערכת יחסים, לחדול מהרגל מזיק, לפעמים גם להפסיק את הטיפול. לצאת לדרך חדשה, להתנסות ב״להסתדר בלי״.
בשני המקרים (ההתחלה החדשה או הסיום) נדמה שלפעמים זה מתאים, מסתנכרן עם התהליך המשמעותי שעוברים אותם אנשים ואכן הגיעה העת לשינוי, לפרישת כנפיים. ולפעמים פחות... כי נקודת הציון המסוימת היא חיצונית (כמו תאריך ביומן) ולא נמצאת בהלימה לתהליך הפנימי הרך והעדין...
הלוואי ונשכיל בשנה הזו לעשות בחירות נכונות ומסונכרנות עבור עצמינו. שתהיה שנה טובה- מלאת הקשבה עצמית, נכונות להתבוננות פנימה, שנה של הגשמת חלומות ומשאלות ובעיקר- שנה של נצחונות של עצמינו על עצמינו.
***