סלפי והפרעות אכילה

היא מבקשת ממני לצלם אותה. הביאה במיוחד לצורך כך את המצלמה המיוחדת שלה. פוזה ועוד פוזה. מודה- מטופלים אפפעם לא ביקשו ממני לצלם אותם. ואני, מוצאת את עצמי- זורמת. נענית לבקשתה. תוהה אם היא מבקשת להיראות על ידי ולא רק ביושבה על הכורסא...אולי אומרת לי ״תראי, אני מוכנה שתסתכלי לא רק על ה׳בפנים׳ שלי, כמו שאת עושה בדרך כלל. שתסתכלי גם על ה׳בחוץ׳. אני מוכנה שיסתכלו עליי. אני מוכנה להסתכל עצמי״.

היא לומדת לקבל את הגוף שלה מחדש, במשקל שנכון לו, ובריא לה.

כולנו חוטאים בצילומי סלפי, מי יותר, מי פחות. את הצילומים מפיצים בקבוצה המשפחתית, בקבוצת החברים/ות, באינסטוש ובפייסוש.

לחלק גדול מהאנשים לא קל לחבב תמונות של עצמם. הנטייה הכמעט טבעית היא לזהות בתמונה את הנקודות הרגישות של עצמינו (הרווח בשיניים, הקמט ליד העין, הצלקת בלחי, האוזן הבולטת, you name it). בעידן שבו אפשר למחוק תמונה באותה מהירות של צילום תמונה- הדבר, אצל הרוב, נחווה כלא-מאד דרמטי.

מיותר לציין שלמטופלים הסובלים מהפרעות אכילה יש issues עם תמונות של עצמם. התמונה, כמו מראה (mirror), אלא שגם כשמתרחקים ממנה, בניגוד לבבואה, היא נשארת.

פגשתי כאלה המתעדים את פניהם וגופם בצילום בכל שלב של הפרעת האכילה.

כאלה שעורכים השוואות אובססיביות בין תמונות שצולמו בהפרש של חודשים, ימים, לפעמים גם שעות. בודקים מה השתנה? כמה? איפה בדיוק? ולמה... האם העצם ממשיכה להיות בולטת? האם הרווח בין הרגליים השתנה? האם הזוית במותניים אחרת...

כאלה המתרפקים על תמונות מ״השלב האנורקטי״, מדפדפים בהן שוב ושוב. כמו מן חיטוט בפצע מגליד עד כדי פתיחתו מחדש. מלבים חשיבה טורדנית שכבר שקטה (כן, חשיבה טורדנית פוחתת עם העלייה במשקל אל עבר המשקל התקין).

כאלה שמרגע מסוים- הפסיקו להצטלם, עשו לעצמם eject מכל הזירות החברתיות הווירטואליות המכילות חומר חזותי, מתפקדים כמו דני-דין הרואה ואינו נראה.

כאלה שמשאירים ״תמונת פרופיל״ היסטורית (וחולה), אם כדי ״להתרפק״ עליה, אם מתוך קושי לוותר על פנטזיית הרזון הפתולוגית ואם מתוך בושה להנכיח את המצב החדש- על אף שברור שהוא המצב התקין והרצוי.

הרגע הזה, שמטופל/ת משנה את התמונה שלו/ה לתמונה עדכנית, שמוכן/ה להצטלם מחדש- אבל מזוית (רגשית) אחרת, שמוכן/ה לקבל את הבבואה החדשה, גם כשהיא נשארת.... הוא רגע מאד מרגש. בוודאי בשביל האדם עצמו. גם בשבילי כמלווה...

(*יש מישהו שמכנה את עצמו ״מומחה״ בתחום, שעושה שימוש בטכניקה של צילום של הגוף בשלבי המחלה השונים כ״שיטת טיפול״. סוג של ״טיפול בהלם״. מיותר לציין שאיני מאמינה שזוהי ״טכניקה טיפולית״ ו/או שיש בכך טעם טיפולי).