טלפון: 050-7739436   /   info@keren-by.com  /   רח׳ ראול ולנברג 6, רמת החייל, תל אביב

© 2017 קרן בלומנטל יניר, כל הזכויות שמורות

״פתאום״ והפרעות אכילה

 

״פתאום אני מצליחה להכין שעורי בית״
״פתאום תקופת בחינות באוניברסיטה לא מלחיצה כמו שהיתה״
״פתאום בא לי לצאת עם חברים״
״פתאום בא לי אייס-קפה או גלידה״
״פתאום חברות מזמינות אותי למפגשים״
״פתאום כיף לי בצופים״
"פתאום נעים לי בעבודה"

 

תמיד מצחיק אותי לשמוע את המילה הזו מופיעה בתחילת משפט של מטופלים הסובלים מהפרעות אכילה...

״פתאום״?? מה פתאום! כל אלה לא קורים "פתאום". הם תוצרים של תהליך ארוך ועמוק, תהליך של השתחררות איטית מכבליה של הפרעת האכילה. 
ככל שהפרעת האכילה זזה הצידה- מתפנה מקום לאדם עצמו; לעיסוקיו, אהבותיו, העדפותיו, רצונותיו, מאוויו, חלומותיו...

 

כשאני שואלת מטופלים בתחילת הטיפול כמה אחוזים מתוכם הם מרגישים שתופסת הפרעת האכילה, רובם עונים שכ- 80-90% (הכנים ביותר אומרים 100%, המתכחשים מדברים על 60-70%).

 

אין זה מפתיע. תחת הפרעת האכילה, הראש כל הזמן עסוק באוכל- האם לאכול? ואם כן, מה לאכול? מתי? כמה? כמה קלוריות מכיל המזון? מתי לקום בבוקר ומתי ללכת לישון בלילה? (כדי שאפשר יהיה לצמצם את כמות המזון, או כדי שיהיה למזון "מספיק זמן" להתעכל), מתי אף אחד לא יהיה בבית כדי שאפשר יהיה לעשות בולמוס? איפה לעשות אותו? מה לאכול בבולמוס? (זה כולל לפעמים עריכת קניות של מזון ייחודי ש״מותר״ רק בבולמוס).

סדר היום ומה שהוא כולל מהונדס באובססיביות כדי להתאים לזמני האכילה ולמקום האכילה (בדרך כלל רק בבית או במקום מבודד). 
כך יוצא שלחלק גדול מפעילות שגרתית ויום-יומית אין סיכוי להתקיים. מפגשים חברתיים הכרוכים באכילה יורדים מהפרק (אם מחשש שיתגלגלו לבולמוס פוטנציאלי, אם מתוך חוויית חריגות שמנסים להמנע ממנה). 
העייפות הגדולה, שהיא תוצר לוואי של הפרעת האכילה, מכבידה וגוררת התרחקות, הסתגרות ואיבוד כל יכולת ליהנות (עד כדי דכאון ממשי).

 

ככל שהטיפול בהפרעת האכילה מתקדם, האחוזים הללו מצטמצמים. ב״עוגת הסטטיסטיקה״ המשולה לאדם השלם, זו שהיתה צבועה כולה בצבעה של הפרעת האכילה, מתחילים להופיע עם הזמן עוד צבעים המייצגים משפחה, חברים, לימודים, עבודה, תחביבים... והנפח של כל חלק ב״עוגה״ הולך וגדל עם הזמן. 
מצחיק, בדרך כלל בשלב הזה "עוגה" היא כבר לא מילה גסה, אלא פשוט משהו שאפשר לאכול במידה הנכונה, בלי רגשות אשמה, ואפילו- ליהנות מהטעם שלו...
למרות שה״פתאום״ מצחיק, הוא גם מאד משמח... הוא מסמל, כאמור, התקדמות בדרך להחלמה מהפרעת האכילה.

 

קורה שאת ההתקדמות רואים בפרמטרים חיצוניים (שיפור משקלי, ייצוב משקלי, הפחתת סימפטומים וכד׳). חשוב לוודא שההתקדמות תהיה גם בפרמטרים פנימיים (שיפור בדימוי הגוף, חזרה לתפקוד שנפגע, מצב רוח חיוני, שיפור ביכולות לתקשר את הצרכים והרצונות באופן ישיר וכד׳).

 

לפעמים לאנשים מבחוץ יותר קל לראות את ההתקדמות על סוגיה השונים. עבור מי שסובל מהפרעת אכילה- התקדמות עלולה להיות מפחידה ומאיימת. זאת כיוון שהתקדמות "מפחידה" את הפרעת האכילה ש״נמצאת כדי להישאר״ ומפעילה הרבה כוח כדי לסכל שינוי לטובה (דמיינו טפיל שמנסים להילחם בו- הוא יעשה הכל כדי להישאר על מקור החיים שלו, בפועל עד כדי פגיעה בחיים של המקור).

 

זו הסיבה שצריך לחכות שמי שסובלים מהפרעת האכילה יצליחו להכיר בעצמם בשינוי החיובי, ולא למהר לשקף להם אותו (אפשר, אבל בזהירות המתחייבת). שיקוף של התקדמות בטרם עת עלול להביא לנסיגה או החרפה בסימפטומים.

 

מאד מפתה להתייחס לשיפור, להתעוררות, לשיקום, וזאת מתוך הנחה כי התייחסות שכזו יכולה להגביר את המוטיבציה להחלמה, אבל כיוון שהפרעת האכילה היא הפרעה מתעתעת- צריך לשים לב שהפידבק החיובי אכן מצליח להתקבל כחיובי על ידי האדם.

 

תמיד עדיף לתת פידבק על השינוי הפנימי מאשר על החיצוני (למשל: לדבר על מצב הרוח ולא על המשקל), אבל גם שם- צריך לשים לב לעיתוי המתאים. משפט כמו "איזה יופי, את נראית טוב" עלול להתפרש כ"את שמנה!". אפילו: "איזה כיף שהלכת היום לבית ספר ונהנית" עלול להתפרש כ"הם חושבים שאני כבר בסדר- לא טוב!" ואף עלול להחריף את הסימפטומים.

 

אז, הפרעת האכילה לא עוברת "פתאום". צריך להעריך את המאמץ הגדול שעושה מי שסובל/ת ממנה לכיוון ההחלמה, ולזכור שגם הפידבקים צריכים לא להיות "פתאומיים".

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload