"אמא ואבא" בהפרעות אכילה- טיפול משולב: תזונתי ונפשי

טיפול נכון בהפרעות אכילה הוא טיפול משולב, רב מערכתי, התוקף את הפרעת האכילה מכל הכיוונים. הטיפול המינימלי הוא שילוב של טיפול תזונתי ופסיכותרפיה (במקרה הצורך- נכון להוסיף גם טיפול משפחתי וטיפול תרופתי).

ניתן לדמות את הדיאטנית והפסיכותרפיסטית (אפשר גם ממין זכר כמובן, אשתמש בלשון נקבה ברשותכם) לאמא ואבא- לכל אחד מהם תפקיד ייחודי ומשמעותי ב״גידול״ הילד, ול״ביחד״ שלהם, להורות המשותפת, יש חשיבות גדולה.

כיוון שחלק גדול מהפרעות האכילה מאופיינות בדינאמיקה של פיצול ("הכל או כלום", "שחור או לבן"), ניתן להבחין לעיתים קרובות בפיצול- גם מול אנשי הטיפול השונים.

המצב הרווח, בעיקר בתחילת טיפול, הוא שהמטופל ״נותן״ לדיאטנית את תפקיד ה״איש הרע״. יש יאמרו אבא, יש יאמרו אמא (לשמחתי, האבטיפוסים של ההורות וחלוקת התפקידים המסורתית הולכת ומשתנה). הדיאטנית היא ש״אחראית״ מבחינת המטופל על המלחמה ההתנהגותית בסימפטומים (מחזיקה את חשיבות העלייה במשקל, מיגור הבולמוסים, שוקלת בפועל וכד׳). הפסיכותרפיסטית, בשלב הזה נתפשת על ידי המטופל כ״איש הטוב״ (אמא/ אבא) שנמצא כדי להכיל את הקושי והמצוקה מתוך מקום אמפתי, שותפה לניסיון לחזק את הנפש הנמצאת במצב רעוע.

בשלב הבא בטיפול, הפיצול ממשיך אך מתהפך. הדיאטנית, שמסייעת ביצירת סדר (לעיתים באמצעות תפריט למשל), עובדת לאור מטרות התנהגותיות ברורות- עוזרת למטופל להחזיר לעצמו תחושה של שליטה שאיבד, ודרך כך הופכת להיות ה״איש הטוב״. בשלב הזה בפסיכותרפיה, מעמיקה ההיכרות של האדם את עצמו על חלקיו השונים- כולל עם חלקי אישיות שלא תמיד קל לו ונעים להכיר, נחשפים הקונפליקטים העמוקים העומדים בבסיס הפרעת האכילה, מתעוררים כאבים ופחדים מהעבר וההווה. היעדר ה״כלים״ הפרקטיים (בגישה הדינאמית הם נוכחים פחות) לעיתים מתסכלת את המטופל, מקשה עליו להבין את מטרת וערך הפגישות, וכך הפסיכותרפיסטית הופכת להיות ״האיש הרע״.

כחלק מהפיצול, בכל שלב, חלקים שונים של המטופל מובאים לכל אחד מחדרי הטיפול: בחדר אחד יוצאת תוקפנות ובשני פגיעות, באחד בולטת היכולת ובשני החולשה, באחד הדיכאון ובשני התקווה וכד׳.

כמו בהורות, כשיש זוג הורים (אגב, גם אם אין זוג- יש אחד שממלא את ״שני״ התפקידים הגינריים של זוג הורים)- ילד לא צריך לבחור ״את מי הוא אוהב יותר״. נוכחותם של השניים (הקונקרטים או הסימבוליים) היא המשמעותית, היא זו שאמורה לייצר תמונה שלמה, אינטגרטיבית, מחזיקה, מפתחת, מעצימה. שילוב בין גבול וחופש, בין סמכות וחברות, בין being ו-doing, בין קבלה ללא תנאי לבין ציפיות ודרישות.

כשהמטפלות בהפרעות אכילה עובדות בשיתוף פעולה, הן מחזיקות יחד את כל חלקי המטופל: בהתחלה שוהות בפיצול, משקפות את היותן עדות לו. בהמשך, חותרות לריכוכו- נשות המקצוע מסייעות למטופל להבין איזה חומר טיפולי מתאים לאיזה חדר, בהתאם למומחיות המטפל. אקט זה עלול להשמע מפצל אך הוא ההיפך מפיצול, שכן כשמטופל מביא חומר "לא מתאים" לאיש מקצוע אחד (שאלות תזונתיות לפסיכותרפיסטית/ תכנים רגשיים לדיאטנית)- הוא אינו מקבל את המענה המקצועי הנדרש לו, ובכך משמר את תסכולו מהיעדר ההתקדמות במצבו הגופני, הסימפטומטי והנפשי. במקביל, חשוב שכל אחת מהמטפלות תתמוך, תגבה ותחזק את עמדות השנייה. בעת הצורך המטפלות גם נלחמות בפיצול באופן אקטיבי (למשל לא נכנעות לרצון של המטופל להמשיך רק טיפול אחד, תזונתי או נפשי, ולהפסיק את האחר, כמו שקורה לא מעט).

עם הזמן והתקדמות הטיפול, הפיצול פוחת- הטיפול הופך אינטגרטיבי ובהתאם לכך מצליחה להיווצר ולהתבסס אצל המטופל תמונה אינטגרטיבית של עצמו. תמונה שכזו תורמת לתחושות שליטה וכוח, ההפוכות מהחוויה הרווחת בנוכחותה של הפרעת האכילה- של היעדר שליטה, היעדר בחירה, אין אונים ותסכול גדול.