כאבי פאנטום והפרעות אכילה

״בעבר, לא היה לי כוח לעשות שומדבר. רק רציתי להגיע כבר הביתה, לעשות בולמוס ולהקיא. הבולימיה כבר איננה, אבל התחושה הזו נשארה. עדיין אין לי כוח לעשות שומדבר, לא בא לי להיות בשומקום. נשאר ה״בא לי הביתה״ הזה, אבל כלום כבר לא מחכה לי. אני כבר לא אוכלת ומקיאה כשבאה הביתה״.

כך תיארה ברגישות מטופלת שסבלה מבולימיה חמורה ונמצאת בשלבי החלמה.

דיברנו על החווייה הרגשית שנשארה למרות שהסימפטומים האקוטיים נרגעו, אפילו עברו...

דיברנו על כך שזה קצת דומה לפרידה מבן זוג. התחושה הזו ש״מישהו מחכה לי בבית״, כשהוא לא באמת מחכה שם... ״כן״, היא אומרת לי. ״זה כמו להגיע לדירה המשותפת שחלקתי איתו אחרי שנפרדנו״. מכאן היא ממשיכה בעצמה: ״זה באמת כמו אחרי פרידה- מייד אחרי הפרידה לא מפסיקים לבכות.. אחרכך נשאר הדיכאון וחוסר החשק בלי הבכי..״

ומה עוזר לבחורה כזו אחרי פרידה? שאלתי אותה. היא חייכה: ״למצוא מישהו חדש! אבל את יודעת, הבולמוסים וההקאות אולי עברו, אבל אני מודה שכל פעם שאני מצליחה לצמצם אוכל, לא להצטרך אותו- אני מרגישה מדהים!״.

הצעתי, שזה קצת כמו אותה בחורה, שאחרי קשר זוגי שנגמר, מחליטה שהיא ״לא רוצה עכשיו זוגיות״. היא לא רוצה להיפגע וההימנעות שומרת עליה, מרגישה לה בטוחה. השאלה לאורך כמה זמן?.... האם זה באמת ייטיב איתה?

דיברנו על כך שמה שהיא מרגישה היום קצת מזכיר ״כאבי פנטום״, של הפרעת אכילה. הכאב נחווה כמוחשי, אמיתי, למרות שהאיבר שבו מרגישים את הכאב איננו. התחושה הזו ש״חייבת הביתה! כי יש משהו שמחכה לי שם״ עדיין קיימת.

אולי עכשיו, אחרי ההתגברות על הסימפטומים, ועם הזמן, יתאפשר לה להבין מה/מי היא באמת רוצה שיחכה לה בבית....

במצב של קטיעה שעלולה לייצר ״כאבי פנטום״- הסרת האיבר היא סופית, ויש ללמוד לחיות בלעדיו. במקרה של הפרעות אכילה- יש שחשים/ות בתהליך ההחלמה שמשהו מתוכם/ן נעלם, נלקח, חסר... (כמעט כמו איבר בגוף)- אבל! המקום שהתפנה בנפש (ולא רק) ומרגיש כריק- בהחלט יכול להתמלא, להתחדש ולהצמיח את עצמו מחדש.

*התמונה להמחשה, מתוך www.epainassist.com