מראה מראה שעל הקיר
ההתבוננות במראה מסבה הרבה כאב עבור אנשים הסובלים מהפרעות אכילה.
עיוות בתפישה הוא אחד המאפיינים הבולטים של הפרעות האכילה. המתבוננים במראה- מתקשים לראות את עצמם כפי שהם, באופן אובייקטיבי, ונראים לעצמם הרבה יותר גדולים, רחבים וכמובן ״שמנים״ מכפי שהם במציאות...
ככל שמשקל הגוף נמוך יותר- העיוות בתפישת הגוף גדול יותר.
מתוך העיוות, הקושי והכאב- ישנם כאלה שיתרחקו ממראות וימנעו מלהביט בהן. ישנם אלה שאפילו בוחרים לכסות המראות הנגישות להם (ממש כמנהג האבלים, שמקורו כמובן שונה לחלוטין). לעומתם ישנם אלה שההסתכלות שלהם במראות אובססיבית- הם יביטו במראה הרבה פעמים, למשך הרבה זמן, יבחנו חלקי גוף או פנים שונים, עד כדי שינהגו בכל חלון הנקרה לדרכם כבמראה (כך שהסתובבות ברחוב הופכת לחוויה רודפנית).
כך או כך, הפונקציה המקורית של המראה (שאמורה לשרת את האדם) נשכחת לחלוטין- והמראה הופכת לשרת של הפרעת האכילה.
בטיפול בהפרעות אכילה נעשה ניסיון להבין מה מושלך על הגוף, מה נדמה לנו שנוכל להשיג באמצעות שליטה מדומה על אוכל/משקל/מראה, מה מקור השנאה כלפי הגוף (בדר״כ מקורה של השנאה איננו הגוף עצמו), להבין שהמשאלות העמוקות (כמו אושר/ תחושת משמעות/ קבלה עצמית) לא יתגשמו באמצעות רזון וגרימת נזק לגוף...
אחרי הגעה למשקל מסוים (ולא בתת משקל) נעשית גם עבודה ממשית על דימוי גוף; קבלתו, ראייתו כמכלול, השלמה עם היותו המיכל של עצמינו.
זה לא פשוט, אבל יכול להגיע הרגע הזה בו אלה הסובלים מהפרעת אכילה כזו או אחרת, יצליחו להתבונן במראה- ולראות את עצמם/עצמן. פשוט כמו שהם/הן.
״מראות של אושר״ הוא שם הסדנא בה הייתי השבוע אצל טל טנא צ׳צ׳קס (המוכשרת!). המרחק מהסדנא להפרעות אכילה או לפתולוגיה רחוק שנות אור, שכן היא עוסקת כולה במשחקיות, יצירתיות, צבעוניות ואושר גדול...
בתום כמה שעות של יצירה, התקבלה מראה ממוסגרת במיני מיניאטורות, שברי צעצועים, חלקי בובות ומשחקים.
חשבתי על כך שאף אחד לא יכול להישאר אדיש לבבואתו הנשקפת מבעד מראה שכזו. לא משנה מה משתקף ממנה- המסגרת הצבעונית, העשירה, המסקרנת, המחביאה בתוכה עוד ועוד אוצרות כמוסים- תופסת את המרכז. ובכלל- מראה שכזו היא רק קטליזטור לאושר.