טלפון: 050-7739436   /   info@keren-by.com  /   רח׳ ראול ולנברג 6, רמת החייל, תל אביב

© 2017 קרן בלומנטל יניר, כל הזכויות שמורות

"כן משחקים באוכל": אוכל כחומר בטיפול באמנות

 

מאמר זה הינו סיכום חלקי של עבודת התיזה שלי במסגרת לימודיי לתואר שני בטיפול באמנות.

 

תקציר

 

עבודה זו הינה עבודת מחקר תיאורטית העוסקת בהצעת כלי טיפולי חדש לטיפול באמנות והוא השימוש באוכל כחומר ליצירה אמנותית.

העבודה בוחנת את נושא האוכל מהיבטים שונים; החל בתפקידיו של האוכל בדת, בתרבות ובחברה, דרך השימוש בו באמנות הקלאסית והפוסט מודרנית וכלה במשמעות של האוכל, כמו גם של האכילה וההאכלה בתיאוריות הפסיכולוגיות של קליין, ויניקוט וביון.

חלקה האחרון של העבודה דן באפשרויות הגלומות בהכנסת האוכל לטיפול באמנות בדגש יכולתו לעורר תכנים ראשוניים משמעותיים, שיתכן שאינם נגישים במידה דומה באמצעות עבודה ורבאלית או באמצעות חומרי אמנות קונבנציונאליים.

אטען כי מתוך תכונותיו האינהרנטיות של האוכל; היותו מקור קיומו של האדם, כמו גם ה"חומר" הראשוני באמצעותו מתפתחים מנגנונים נפשיים שונים ויחסי האובייקט, העבודה היצירתית/המשחק עימו במסגרת טיפול יכולה לעורר תכנים הקשורים לחיים ולמוות, כמו גם לתכנים רגשיים סותרים נוספים, לעורר חוויות וזיכרונות קדומים שהאוכל "מגרה" אותם אסוציאטיבית ודורשים עיבוד ואף ליצור ולבנות מבנים נפשיים שטרם התפתחו.

העבודה עם האוכל מאתגרת את העיסוק בין הפְנים ובין החוץ ומאפשרת, לעניות דעתי, נגיעה ברפרטואר גדול של חוויות רגשיות ובעוצמה גדולה יותר מאשר עם חומרי אמנות קונבנציונאליים אחרים, בהיותו חומר ממשי המשתייך לסדר מסוים, ברור ומובנה, אך משנה את תפקידו במסגרת הטיפול באמנות.     

 

האוכל כחומר בטיפול באמנות

 

דמיינו לעצמכם חדר טיפול באמנות "חדש", שבו לצד מדפי הגואש, צבעי האקריליק, המכחולים, הפנדות, הגירים, הבדים והחימר, מונחים גם, על מדפים, ואולי גם במקרר קטן, חומרי מזון שונים, כחומרי אמנות. בדמיוני- מזונות מסוגים שונים, ממשפחות שונות; אורז וקטניות יבשים לצד מוצרים הנחשבים בסיסיים כמו ביצים, חלב וקמח, מיני מזונות מתוקים כמו סוכריות, ג'לי ושוקולד, ונקניקים או נתחי בשר...

באותו חדר טיפולים "חדש", אני מזמינה את המטופל לעשות שימוש בחומרי המזון השונים כבחומרי האמנות האחרים. הבחירה בהם, כמו גם אי הבחירה בהם, הינן נקודות משמעותיות שעל המטפל לתת את עליהם את תשומת ליבו (עליו לשאול את עצמו- במה המטופל בוחר לבחור או לא לבחור? ממה נובעות בחירותיו אלה? מה הן המשמעויות עבורו וכו'?).

חומרי האוכל בחדר ה"חדש" מתפקדים כפוטנציאלים שהמטופל, כאמור, יכול לבחור לעשות בהם שימוש, כמו בשאר חומרי האמנות. הדבר מקביל למטפל המגיע עם חומריו הנפשיים שהם פוטנציאליים לשימוש על ידי המטופל ושהקשר הטיפולי יעורר את השימוש בהם או לא.

למה בעצם לא לעשות בחומרים אלה שימוש כבחומרי האמנות האחרים? בשלב זה אנסה לענות על השאלה "למה כן"..

 

האוכל כהזמנה לרגרסיה מיטיבה

 

מתוך תכונותיו של האוכל, (הנידונות בהרחבה בעבודת התיזה המלאה), הסקתי כי הכנסת האוכל כחומר לחדר הטיפול באמנות יכולה להוות הזדמנות לחוויה "רגרסיבית" (לשלבי התפתחות שונים).

האוכל, מקור קיומו של האדם, ראשוני ובסיסי. האכילה הינה כמעט הפעולה הראשונה אותה עושה הרך הנולד עם הגחתו לעולם מרחם אימו (לאחר שאיפת האוויר לריאותיו המלווה בצרחה). האוכל מלווה אותנו משם, לאורך כל חיינו ועד מותנו; כשאנו מפסיקים לנשום, או-אז אנו מפסיקים גם לאכול (לעיתים הדבר קורה "הפוך"- אנו מפסיקים לאכול ואז הדבר גורם למוות). האוכל, אותו אנו צורכים לפחות שלוש פעמים ביום, מעורר בכולנו ריר ומיצי קיבה באופן בלתי רצוני, ואין באפשרותנו להישאר אדישים כלפיו, הוא נוגע  ל-כולנו ונוגע ב-כולנו. 

מתוך קשר הדוק זה של האוכל לחיים ולמוות, עולים תכנים רגשיים מהותיים סותרים נוספים- ארעיות מול ממשות, חסך מול סיפוק, חולשה מול כוח, דחייה מול תשוקה ומשיכה, פחד מול ביטחון, כיעור מול יופי ועוד- ועוד.

מקור כניסתו של האוכל לגופינו הוא הפה, ובזה האחרון ניתן לראות מעין חוליה מקשרת בין הפְנים ובין המעטפת שלנו, כמו גם בין העולם הפנימי והחיצוני (או המציאותי). מתוך כך, האוכל הופך להיות גם הוא חוליה באותה השרשרת והעיסוק בו באמנות (כצופה וכיוצר) נקשר לתכנים מורכבים אלה.     

 

האוכל כמעורר זיכרונות

 

לאוכל פוטנציאל לעורר טווח עצום של חושים ומתוך כך משמש גירוי רב עוצמה לזיכרונות.

מי מאתנו לא "נזרק", כמעט במהירות האור, לעבר נופי ילדותו; על צבעיהם, ריחותיהם והזיכרונות הכרוכים בהם, כשהוא עובר במקרה ומֵרִיח אדי בישול, טיגון או אפייה ממטבחה של השכנה?

גיבור ספרו "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט (2001), מתאר בצורה פיוטית, יפיפייה ומרגשת עד מאוד את הרגע בו טעם מן התה והעוגיות שהציעה לו אימו, רגע שגרם לו להצפה רגשית שסחפה אותו למחוזות ילדותו הרחוקים שנשכחו ממנו (משום יופיו הבלתי רגיל של הטקסט הטקסט מובא כמעט במלואו בעבודה המלאה). יש לציין כי כמו בדוגמא הבאה, חוויות ראשוניות אלה שהאוכל יכול לעורר יכולות בחלקן להיות "זיכרונות" היכולים להיות ממוּללים במילים, אבל גם כאלה שמקורן בטרום היכולת לזכור, לחשוב או בטרום היכולת להמליל.

זיכרונות וחוויות עבר מסוג זה מתחילים, אולי, באותן חוויות אכילה והאכלה מימי הינקות וברגעי הקשר הבסיסי עם האם, רגעים שהם (כפי שמוזכר בפרק התיאוריות הפסיכואנליטיות בתיזה המלאה) מכוננים בהתפתחות הרגשית ומהווים את הבסיס להיווסדותם של מבנים ומנגנונים נפשיים בסיסיים שונים; האגו, העצמי האמיתי, הגנות למיניהן, מקור היכולת לחשיבה וכו'. מתוך כך, מתוך ראשוניותו ובסיסיותו של האוכל ומתוך תכונותיו הנוספות של האוכל המוזכרות לעיל, ניתן להניח כי האוכל והעבודה עימו מעוררים חוויות ראשוניות; תחושתיות, גופניות, רגשיות ונפשיות. 

יש בי האמונה כי האוכל כחומר בחדר הטיפול באמנות, יכול להוות מעין "קטליזאטור" לעירור תהליכים אלה, שניתן לכנותם רגרסיביים, לצורך בנייתו, שיקומו, או חיזוקו של האגו. הרגרסיה עליה אני מדברת יכולה להיות לשלבים שונים בהתפתחות. 

 

האוכל כחומר "ראשוני" המעורר תהליכים ראשוניים

 

האוכל הינו חומר בעל פונקציה ברורה אחת; אנו אוכלים בעיקר כדי להשביע את רעבוננו. גם כשאנו אוכלים 'סתם' כי טעים לנו, או 'סתם' כדי להנעים מפגש חברתי,  ברור כי המזון הנאכל עובר דרך אחת קבועה וברורה שעיקרה עיכולו וברור כי הוא מיועד להזנתנו; האוכל נועד כדי להיאכל. מתוך מובן זה, אני "מעזה" למקם ולשייך את האוכל ל"אזור" המשני; הברור, המוכתב, המוגדר (ויותר מכך, כפי שהזכרתי בפרק הראשון- ישנן תרבויות שונות עם חוקי אכילה שונים, בבחינת "מילוני" אכילה). כשאני מציעה את האוכל כחומר אמנות, מיד משתנה הפונקציה הברורה והמוכרת כל-כך שלו. טענָתי היא ששינוי זה הוא המסיט את האוכל מהאזור המשני לראשוני, ומתוך כך כמעט מתחייבת העלאתם של התכנים הראשוניים, תהליכים המחוברים לחוויה ולרגש סובייקטיביים, כפי שמגדירם נוי (1999).

העבודה עם אוכל כחומר אמנות יכולה, כפי שטענתי, להדגיש את ה"שסע" עליו מדבר לאקאן, לחדור את המסך הסובלימטיבי האינהרנטי ליצירת האמנות, שכן במסגרת השימוש באוכל כחומר בטיפול, האוכל הופך להיות אובייקט ה"רֵיק" מן השימוש הרגיל בו. מתקיים אותו אפקט "רמיית העין" הנובע מהשימוש האחר בו (ליצירה ולא לצריכה גופנית) והקונטקסט בו הוא מופיע. דברים אלה מביאים לטענתי, להתגלותה של אותה "השארית הפראית" המשמעותית כל כך משום ראשוניותה ומשום התכנים שהיא טומנת בחובה (שארית זו יכולה אולי להיכלל תחת התהליכים הראשוניים, בניגוד למשניים, או יכולה להיתפס גם כ"בזות" שהנגיעה בה היא משמעותית).  

במסגרת האמנות עם החומרים ה"קונבנציונאליים" יכולים לעלות אותם תכנים שמקורם בתהליכים הראשוניים; העבודה בחימר למשל, יכולה לעורר "אזורים" ראשוניים מתוך תחושת המגע והטקסטורה של החומר (ילדים ומבוגרים רבים "מרגישים" שהם נוגעים ב'קקי' כשהם לשים את החימר הגולמי הלח), אך יחד עם זאת, החומר עדיין מתפקד כייצוג סימבולי. לצד זאת, העבודה עם החומרים הקונבנציונאליים מאפשרת לאדם/למטופל להישאר גם בתחום הייצוגים בלבד (למשל- להשתמש בגואש לציור עץ, או בחימר לפיסול דמות). היצירה באוכל, משנה את התפקיד ואת הפונקציה המקוריים והברורים שלו, כך ששינוי זה, בנוסף לתכונותיו האינהרנטיות של האוכל, "מערער" את התפיסות הקיימות, "חובט" ביוצר בו ומתוך כך מתהווה גישה ישירה לתהליכים הראשוניים, תוך עקיפת התהליכים המשניים, האובייקטיביים, הרציונאליים וההגיוניים. הפעלתם של התהליכים הראשוניים מאפשרים כאמור, נגיעה בתכנים ראשוניים, פנימיים (היווצרותו של ה'אני', היווצרותם של יחסי אובייקט, היווצרותה של החשיבה וכו' כפי שהדגמתי בפרק התיאוריות הפסיכואנליטיות), שאולי באמצעים סימבוליים וייצוגים רחוקים יותר לא הייתה מתאפשרת (או לחלופין אורכת זמן רב יותר). האוכל, כך נדמה לי, מצוי בקצה הסקאלה של החומרים המעוררים תכנים מסוג זה.         

טענתי כי האוכל בטיפול באמנות הינו בגדר פוטנציאל המוצע למטופל. ה"חידוש" במה שאני מנסה להציע הוא שהאוכל כחומר בטיפול באמנות הינו למעשה פוטנציאל "מבלבל" עבור המטופל. חומרי האמנות הקונבנציונאליים הינם, כפי שטענתי, פוטנציאליים ברורים; לגואש אין ערך בפני עצמו, שכן הוא חומר ליצירה ושימושו ברור. האוכל, לעומת זאת, הוא חומר עם "תפקיד" ברור אחר- ניתן לאכול אותו. למעשה, ניתן לראות בהצבת האוכל כחומר ליצירה כ"הרס" של התיאוריות הקלאסיות; כביכול- אין מרחב ביניים, אין סובלימציה, אין יצירתיות. מצד שני, האוכל מציע פתיחת פתח למקום הקונקרטי של הסיפוק הכי ראשוני ומכאן לתכנים ראשוניים, כפי שהדגמתי לעיל.

 

הרגרסיה לעבר מה שהיה ולעבר מה שטרם נוצר בטיפול באמנות עם אוכל

 

כאמור, העבודה עם אוכל כחומר יצירה במסגרת הטיפול באמנות מתקשרת משמעותית לסיפוק הראשוני, לתהליכים ראשוניים ולתכנים ראשוניים. בנוסף לכך, יש לאוכל פוטנציאל להתחבר לאותם מקומות ראשוניים בהם למטופל עדיין לא היה מרחב, בהם עדיין לא היו דברים מעולם. זהו למעשה המקום הראשוני של הטרום-מרחב, הטרום-חשיבה, הטרום-ייצוגים, ולמרחב זה על המטפל להיות ער. כאן למעשה מתחדדת ההבחנה בין הרגרסיה למקומות שנקברו תחת ערימות של ייצוגים אחרים, שאבדו ושנמצאו מחדש באמצעות הרגרסיה, למול המצבים המנטאליים הראשוניים, בהם יש ליצור את מה שטרם נוצר. הרגרסיה למצבים אלה במסגרת הטיפול יכולה למעשה ליצור סטרוקטורה נפשית חדשה.

מטרת הפסיכואנליזה הקלאסית, כפי שהתווה פרויד, הייתה לשחרר את מחסום ההדחקה בכדי לאפשר לתכנים לא מודעים (שהיו ונשתכחו) לעלות אל הרמה המודעת. גישות עכשוויות יותר גורסות כי בטיפול קיימת ההזדמנות ליצור דברים חדשים שלא היו מעולם, לבנות את מה שטרם נבנה. המשחק החופשי במסגרת הטיפול פותח מרחב להיווצרותם וליצירתם של אותם הדברים שלא היו והטיפול באמנות מאפשר סוג כזה של משחק. הטיפול באמנות עם אוכל כחומר מאפשר דרגה גבוהה יותר של חזרה לאותם מקומות שהם על קרקעית הבאר, מקומות שאין בהם מילים, כמו מקומות ראשוניים של וויסות תחושתי (שם למשל עדיין לא קיימת האבחנה בין רך וקשה, בשר וחלב או חי ודומם וכו'). מתוך העבודה הספונטאנית עם החומר מתאפשרת, אם כן, נגיעה בחוויות טרום ייצוגיות וטרום מילוליות. מתוך הסתמכותו העיקרית על השפה המילולית של הטיפול הוורבאלי הקלאסי, יש להניח כי מתוכו קשה יותר להגיע לרבדים אלה. חומרי האמנות הקלאסיים, גם בהם כבר קיים המרכיב הסימבולי (הפלסטלינה יכולה לייצג תכנים, אך היא אינה הדבר לכשעצמו, היא מהווה כבר ייצוג). האוכל כחומר ליצירה בטיפול באמנות יכול, אם כך, לסייע בפילוס הדרך גם למקומות כה ראשוניים שהסיכוי להגיע אליהם באמצעות השפה, כמו גם באמצעות חומרי אמנות אחרים, הוא קלוש, שכן הם אינם נגישים, אין בהם אסוציאציות או זיכרונות. בטיפול באמנות עם אוכל, המטפל יכול להציע נגיעה במקומות ובחוויות אלה, נגיעה ברכיבי הביתא הכאוטיים, אליבא ד-ביון, ובמסגרת הטיפול, לנסות, לצד אפשור החוויה, גם לעבד אותם ולהתמיר אותם לרכיבי אלפא שיהפכו להיות נגישים ומובנים אצל המטופל. 

 

 

האוכל וחקירה ראשונית של הפה

 

בעבודה זו עסקתי באופן תיאורטי באפשרות הכנסת האוכל לחדר הטיפול באמנות והשימוש בו כחומר יצירה "אלטרנטיבי" לחומרי האמנות הקונבנציונאליים המוכרים.

תחילת חקירתו של כל רך נולד נעשית באופן אינטואיטיבי דרך הפה. בשלבים ראשוניים אלה הפה מתפקד בפונקציה ה"מקורית" שלו- מקור לתחושת טעם ומקור להעברת האוכל להמשך מערכת העיכול, אך במקביל לכך, נדמה, דרך אופן השימוש בו, שהוא משמש גם פונקציות נוספות; עיניים לראייה, אף להרחה, אוזניים לשמיעה וכו'. כל אובייקט באשר הוא, אם מזון ואם לאו, עובר תחילה דרך הפה המהווה מעין "תחנת חקירה" ראשונית של העולם הגדול אליו הגיע, אליו נחשף ואליו רוצה להשתייך. דרך הפה מתקבלות ההבחנות והאבחנות הראשוניות של האדם.

ב"משחק" באוכל ניתן לראות שלב בהתפתחות הנורמאלית של התינוק או הילד בו הוא בוחן את גופו שלו, את היותו מֵיכל בעל פְנים. דרכו הוא ממשיך לגלות ולבחון את הקסם הרב של העולם החיצוני, כמו גם את יחסיו עם אחרים והדינאמיקות השונות המתרחשות ביניהם; את החוקים המשפחתיים, החברתיים ואף התרבותיים. כל אם "טובה דיה" מאפשרת לילדה הפעוט התנסות מסוימת (במידות משתנות) במשחק עם האוכל, משחק המאפשר גילוי ולמידה מתוך התנסות על המֵשחק בו; על עולמו הפנימי והחיצוני.

 

האוכל כחומר אלטרנטיבי בטיפול

 

במסגרת העבודה ניסיתי להציע את החזרה למשחק באוכל במסגרת מרחב הטיפול באמנות בנוכחותו של מטפל. משחק זה יכול לאפשר, מתוך תכונותיו האינהרנטיות של האוכל ומתוך הקונטקסט החדש בו הוא מופיע, נגיעה בחוויות ראשוניות שונות (מסוגים שונים ומ"מקורות" שונים) שנדרש להן עיבוד ראשוני או חוזר.

תקוותי היא כעל אף הקושי הכרוך ב"משחק באוכל", בעיקר בתרבותנו הגדלה על טראומות עבר הכרוכות בחסך ובמחסור (והרי: "לא משחקים עם אוכל!!"), ניתן יהיה לראות בעבודה מסוג זה בטיפול באמנות, אפשרית, מעניינת, מאתגרת ואף חשובה ומשמעותית, כזו הטומנת בחובה אפשרויות רבות לעיבודם של תכנים רגשיים עמוקים.   

Tags:

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload