האם הפרעת אכילה עוברת?
לפני הרבה שנים שאלה אותי מטופלת את השאלה הזו. מאז, שמעתי אותה עוד עשרות פעמים. כמעט כל אחד ואחת הסובלים מהפרעת אכילה שואל/ת אותה מתישהו.
אותה מטופלת יקרה לי אמרה: ״זה כמו שמטאטאים את הבית, אוספים את הלכלוך ליעה- ותמיד נשאר עוד קצת לכלוך שלא נכנס ליעה שצריך לפזר אותו.. ככה זה עם הפרעת אכילה, תמיד יישאר משהו״. שיתפתי אותה שכשאני מטאטאת, את השארית הזו אני אוספת עם מגבון. ואז לא נשאר כלום... ואני עדיין חושבת ואומרת את זה... אפשר להחלים מהפרעות אכילה.
חלק גדול מאנשים מעידים על עיסוק מסוים במראה, בגוף, במשקל. חלק גדול מאלה שטוענים שאינם- פשוט לא אומרים את האמת... רובינו מסתכלים בבוקר בראי לפני היציאה מהבית, משקיעים מידה מסוימת של זמן וכסף על בגדים, תספורת, אקססוריז ואיפור... אבל זה לא מנהל את חיינו.
מי שמחלים באמת מהפרעת אכילה יכול להגיע למצב הזה, של ההתעסקות ה״רגילה״.
עם זאת, אנשים שסבלו מהפרעות אכילה, צריכים להיות תמיד ״עם היד על הדופק״, כדי לוודא שאירועי חיים שונים ומשונים אינם מביאים אותם שוב לפנייה לדרך ההתמודדות הפתולוגית אליה פנו בשעתו.
מי שסבל מדיכאון שהביא לצמצום אכילה, עד כדי גלישה להפרעת אכילה ממשית- צריך להיות ער לכך שבניגוד לאחרים, שיכולים להיות ״בלי תיאבון״ לתקופה קצרה מסויימת עד התאוששות מהמשבר- הם לא.
יש אנשים ש״מצברוח לא טוב״ גורם להם לירידה בתיאבון, אכילה מעטה ואף ירידה במשקל. מי שסבל מהפרעת אכילה צריך להיות זהיר במיוחד במקרים שכאלה, כיוון שאצלם, הדרך ״למטה״ עלולה להיות קצרה ותלולה יותר.
מי שסבל מחרדות גדולות שהתנקזו לכדי הפרעת אכילה כדרך להשגת שליטה בחרדות, צריך להיות ער לכך שעליו לטפל בחרדות בשלב מוקדם, בדיוק מאותן הסיבות שתיארתי לעיל.
תקופות מעבריות (מעבר מחטיבה לתיכון, גיוס לצבא), צמתי קבלת החלטות גדולות (מה ללמוד באוניברסיטה, חתונה) או מצבים משבריים (פרידה) תמיד מעוררים מידה כזו או אחרת של אי נוחות וקושי עד מצוקה של ממש. אצל כולם. מי שסבל מהפרעת אכילה צריך להיות חזק יותר למולם על מנת לא ״להתגלץ׳״ שוב ל״פסק הזמן מהחיים״ שמזמנת הפרעת האכילה.
זה לא שכל עניין בחיים צריך להיחוות כפוטנציאל נפיץ. לא כל זבוב הוא פיל. אבל תשומת לב היא הכרחית.
במהלך הטיפול בהפרעות אכילה חשוב לבנות עם האדם מודעות לסימנים שאמורים להדליק אצלו ״נורות אדומות״- נורות התרעה המעידות על פוטנציאל סכנה ולצייד אותו בכלים שיאפשרו לו לפעול נכון למולם.
אז- הפרעת האכילה יכולה לעבור. אבל העירנות והזהירות שלא ליפול אליה שוב צריכה להיות מוגברת. בעיקר בתקופה הראשונית שאחרי ההחלמה, אבל גם בהמשך...
*זהירות, טריק! שימו לב:
קורה לא פעם שאחרי שישנו שיפור בסימפטומים של הפרעת האכילה (הגעה למשקל תקין, הפסקת זלילות והקאות) הסובלים ממנה, לרוב גם בעידוד ותמיכת קרוביהם (אם באופן מודע ואם פחות) מדברים על הפסקת הטיפול. הטיפול לא אמור להיות לנצח וחשוב שהאדם יצא לדרכו בעצמו, אבל חשוב שהטיפול יסתיים אחרי תקופה ממושכת של רגיעה ויציבות, ולא בטרם עת.
לפעמים, הטיפול התזונתי יסתיים לפני הטיפול הרגשי כיוון שהחיזוק הנפשי צריך להימשך. יותר מכך, לפעמים דווקא אחרי מיגור הסימפטומים מתחיל מעין ״סבב שני״ בטיפול. או אז מתאפשרת התבוננות אחרת והעמקה בתכנים נפשיים עמוקים שננגעו (יותר או פחות) בחלקו הקודם של הטיפול, שכן לפני כן- הפרעת האכילה מיסכה על חלקם הגדול, וחלק גדול מהטיפול נסב סביב הפרעת האכילה עצמה.