מחשבות טורדניות והפרעות אכילה
מחשבות טורדניות, המכונה בקיצור פשוט- טורדנות, מאפיינת מאד את כל הסובלים מהפרעות אכילה. מדובר במחשבות הנמצאות כמעט 24/7 בראש, מסיחות וממסכות על פני כל מחשבה אחרת. מן ״רעש לבן״. לפעמים הן יכולות להיחוות אפילו כמו ״קולות״ ששומעים בתוך הראש.
לופ חוזר ובלתי נגמר של: "מה אוכל בארוחה הבאה? מתי אוכל אותה? כמה קלוריות יש בX? כמה קלוריות שרפתי עד כה? למה אני נראה/נראית ככה? אני ממש שמנ/ה!" (וזוהי רק דוגמא קטנה). תקליט (למי שעוד זוכר מה זה..) שרוט. ממש שרוט.
חלק מהמחשבות הטורדניות קשור ברעב.
אדם שחש רעב יהיה עסוק באוכל, גם אם לכאורה הרעב הוא מכוון או ״בשליטתו״, או לפחות כך נדמה לו.
גם כשהאדם לא ממש מרגיש את הרעב- הטורדנות קיימת, ובגדול.
לעיתים קרובות מנגנון הרעב והשובע של האדם הסובל מהפרעת האכילה מתקלקל (או ״נדפק״) וזאת בעקבות הצומות הממושכים, האכילה המועטה או הבלתי מסודרת בעליל (צום-בולמוס-הקאה- צום וחוזר חלילה...). המחשבות הללו (הטורדנות) יכולות להופיע כאמור, לא רק כשמרגישים את הרעב. הגורם הוא מנגנון פיזיולוגי השרדותי...
בהיעדר תזונה מספקת ובריאה, בין אם חשים את הרעב באופן ממשי ובין אם לאו- המוח מעביר מסר שהוא במצוקה, שכן חסרים לו החומרים הבסיסיים המחוייבים להתקיימותו ולעבודתו התקינה.
חומר הכרחי עבור המוח הוא הגלוקוז (סוכר).
פירוק פחמימה לגלוקוז מפעיל מערכת להפרשת סרוטונין (נוירוטרנסמיטור), המביא לתחושת רגיעה, מצברוח נעים וגם לירידה בתיאבון. בהיעדר כמות גלוקוז-סרוטונין מספקת- האדם ימצא את עצמו עייף, מבולבל, ואפילו מדוכא וחרד. הטורדנות היא חלק מזה.
כשלא מגיע מספיק גלוקוז למוח- הוא מגיב כבמצב מצוקה, מכניס את עצמו למצב חירום. כל עיסוקו הוא בסיפוק החומר החיוני כלכך לתפקודו התקין. הפניית האנרגיה מופנית לחיפוש מזון היא מצב מתבקש לנוכח ה״סכנה״.
במצב חירום זה- לצד הירידה ברמת הסרוטונין, האדרנלין בגוף עולה. האדם נעשה דרוך, כמו מכין את עצמו לקרב. במצב הזה, מעבר לטורדנות, נפגוש גם עצבנות ואגרסיביות של האדם (חשבו על חיית טרף רעבה שמחפשת מזון- לא רוצים להתקרב אליה, נכון?).
כשאומרים לאנשים שסובלים מהפרעת אכילה הכרוכה במשקל נמוך- שהטורדנות תפחת עם העליה במשקל (מתקיים יחס הפוך בין משקל וטורדנות)- זה נראה להם בלתי אפשרי. הרי הפחד הגדול שלהם הוא לעלות במשקל.. והמחשבה הלא רציונלית היא שככל שהמשקל יעלה- הטורדנות הזו תגבר. בהתחלה זה נכון, אבל עם העלייה בכמות המזון ובמקביל במשקל- הגוף (ובעיקר המוח)- נרגע. איתותי הסכמה פוחתים ואיתם מגיעה הרגיעה המיוחלת. כשסומכים על המטפל שמלווה את התהליך- יותר קל לשמוע את הדברים האלה..
חשוב לזכור שהטורדנות הזו אמנם אמיתית, אינטנסיבית ונוכחת- אבל כמעט תמיד מהווה מסך עשן, גורם ממסך, מרחיקה מהתעסקות מ"מחשבות טורדניות" עמוקות אחרות שעומדות בבסיס הפרעת האכילה. בטיפול, מנסים במקביל- להביא לשיפור סימפטומטי שיפחית את הטורדנות (טיפול תזונתי) ולהגיע ל״טורדנות״ העמוקה (טיפול רגשי).