אכילה רגשית
מתי מדברים על "אכילה רגשית״?
לא פשוט להגדיר את הקו המדוייק שהופך אכילה לאכילה רגשית, ובכ"ז...
אכילה רגשית היא כזו שנעשית שלא מתוך רעב. לא מתוך הרעש שמייצרת בטן מקרקרת, אבל בהחלט קיים שם רעש. רעש רגשי. כשקשה להיות במגע עם הרגש המתעורר (בדרך כלל מדובר ברגש ״שלילי״)- הפנייה לאוכל מהווה סוג של הסחה.
העיסוק באוכל, האכילה עצמה וההתמלאות הפיזית ״משתיקים״ את הרעש הפנימי, שלפעמים מרוב שהוא רועש- אפילו האדם עצמו לא מצליח להבין ממה הוא מורכב.
מטופלת פעם סיפרה לי שהלעיסה עצמה והצליל שהלעיסה מייצרת- מרגיעים אותה. מרעישים דיו כדי להרגיע אותה מהרעש הפנימי שהיא שומעת בתוכה. כשהיא לועסת- היא לא שומעת כלום. שום דבר לא יכול להטריד אותה.
לפעמים הבריחה לאוכל היא לא בריחה מ״רעש״ אלא דווקא משקט. מדממה רועמת. שמעתי הרבה אנשים שמדברים על תחושה של ״ריק״, של ״כלום״. לפעמים הם מדברים על חוסר משמעות או על חוסר בקשר (זוגי או חברי), אבל הקושי מתעצם דווקא כשאין לשקט הזה הסבר, שהוא פשוט שם. וככשום דבר אחר לא יכול למלא את החלל שנוצר בפנים, את השקט התהומי הזה, נדמה שהאוכל ״יכול״.
האכילה הרגשית, מכל סיבה שהיא, מלווה כמעט תמיד ברגשות אשמה ולעיתים קרובות לעלייה במשקל (המתסכלת לכשעצמה ומביאה לעוד התמודדויות לא פשוטות כמובן.
האשמה בדרך כלל קשורה לפנייה למזונות ה״אסורים״, להתפתות להם, לחוסר היכולת לבחור אחרת, או לחוסר היכולת לעצור כשהם כבר מרגישים שבעים- גם אם מדובר באוכל ״רגיל״ וכל שכן אוכל שנתפש על ידם כ״אסור״.
אחד התסכולים הגדולים של מי שסובל מאכילה רגשית (מעבר לעלייה במשקל) הוא, כאמור, הקושי שלהם להבין ממה הם בורחים. הרעש או השקט אינם ברורים להם. כן ברור להם שהפניה לאוכל מפצה על משהו, אבל הם מסתבכים בלהבין ממה בדיוק.
בטיפול מנסים להבין את הדברים הללו ביחד... כשנבנה הקשר והבטחון בתהליך הטיפול ובמטפל, נעשה קל יותר להרגיש...כשנותנים לנפש הזדמנות להרגיש- מתאפשר גם לחשוב, לנסח רגשות במילים, ונבנית היכולת לשלוט.
הפנייה לאוכל היא תמיד מעשה (acting) המלווה בחוויה של חוסר שליטה. החשיבה על הדברים מביאה עם הזמן ליכולת להתעלות מעל המעשה האוטומטי...