הפרעת האכילה והקשר שלה לבטחון העצמי שלכם
מאמר שלי המפורסם ב-Ynet, מדור בריאות- ראשון מתוך סדרת כתבות
הפרעת אכילה היא מחלה שמתמודדים איתה - ועושים זאת בדרך כלל מבלי שאף אחד יודע. פסיכותרפיסטית מנסה לשפוך אור על התופעה, על הזיהוי שלה, על ההתמודדות ועל דרכי הטיפול. פרק ראשון בסדרה חדשה
קרן בלומנטל יניר פורסם: 12.06.17 , 09:38
הפרעת אכילה היא מחלה עמוסת "טריקים" - המאופיינת בהסתרה ושקרים (של הסובלים ממנה מול עצמם ומול אחרים בסביבתם). הבנת המחלה מהותית ליכולת ההתמודדות איתה, גם של הסובלים ממנה וגם של החברה.
כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט: "אני לא מספיק...". המשך המשפט משתנה ומתחלף: "לא מספיק חכמ/ה, מצחיק/ה, מוכשר/ת, יצירתי/ת, חבר/ה טוב/ה... אז לפחות שאהיה הכי רזה".
כי הרי בואו נהיה ריאליים, יש קשר - גם אם חלקי - בין המראה שלנו לבין תחושת הערך העצמי. אנחנו חיים בעולם כזה. וזה בסדר לרצות להיראות טוב, וזה בסדר שמי שיש לו עודף משקל - ירצה לרדת במשקל.
זה גם בסדר שאנשים נוטים לתת פידבק חיובי על ירידה במשקל. למרות שאם היו שואלים אותי, עדיף להגיד "אתם נראים שמחים" מאשר "וואו, רזיתם!".
לא נהנים משום דבר
היורדים במשקל יכולים להרגיש יותר טוב עם עצמם וגם לקבל פידבקים חיוביים על הלוק החדש. אבל מה שרוב האנשים מסביב לא יודעים זה שהירידה במשקל עקב הפרעת אכילה לא נעשית באופן בריא, אלא בצורה חולנית לעתים - באמצעות צמצום מסיבי של מזון, ספורט אובססיבי או הקאות לאחר אכילה.
מי שמפרגן לא יודע שהירידה במשקל כרוכה בייסורים כבדים, בהלקאה עצמית כואבת, בתחושה של חיים בשקר, בטורדנות הולכת וגוברת של קולות בראש (״למה אכלתם את זה?! אתם נורמלים?! שמנים! עכשיו מגיע לכם עונש!״).
מי שסובל מהפרעת אכילה לא יוכל באמת לקבל את הפידבקים החיוביים של הסביבה כמחמאה, אלא יפרשם כתוכחה - "קודם באמת הייתם שמנים מאוד". כלומר הפידבק ייתפס כמעין הוכחה למחשבה שמה שמסתכלים עליו הוא המראה החיצוני, כי גם ככה אין לאדם הסובל מההפרעה משהו אחר להציע, לתפיסתו.
מה שהיה אמור להביא לשיפור בביטחון העצמי הוביל בעצם להידללות נוספת של זרזיף הביטחון שאי פעם היה שם. ההיסחפות לתוך הפרעת האכילה לא באמת מאפשרת ליהנות משום דבר (לא רק מפידבקים חיוביים, אלא מהכול), כי הפרעת האכילה נוגסת עם הזמן בכל תחומי החיים. הציונים בבית הספר או באוניברסיטה יורדים, וכמוהם גם התפקוד בעבודה, בגלל הקושי להתרכז, הנובע מהטורדנות הגבוהה - שבעצמה נובעת הן מהרעב עצמו והן מההתעסקות הבלתי פוסקת ב"מה אכלתי", "מתי אוכל בפעם הבאה", "מה אוכל" וכו'.
גם הסטטוס החברתי (בכל גיל) מתערער כי מפסיקים להשתתף בפעילות שמערבת אוכל, ואין הרבה פעילויות שהן חפות מאכילה לחלוטין. אין סבלנות לחיי חברה מכל סוג שהוא, כי הראש נמצא במקום אחר.
אף היחסים במשפחה הופכים מתוחים, כי בבית מותר להוציא ולפרוק את המתח ואת הסבל שמסבה הפרעת האכילה ומצטברים בפנים, כי בבית - לפחות בחלק מהמקרים - הכי בטוח, "יאהבו אותי ויהי מה, גם אם אהיה ממש רע/ה".
הפרעת האכילה מנסה למכור לנו תחושה של שליטה וביטחון ("רק אני אחליט מה לאכול, מתי, כמה ואיך, באיזה משקל אהיה"), אבל בפועל ולטווח הארוך היא לא באמת מביאה לביטחון הנכסף. להפך. במציאות חווים אפס שליטה ומינוס ביטחון.
ובחזרה ל"אני לא מספיק...". כשמישהו או מישהי מרגישים "לא מספיק", זה יכול להיות סימן שעוד קשה להם לזהות את עצמם, שהזהות שלהם טרם התגבשה. זה מאוד מאפיין את גיל ההתבגרות, שיכול להתחיל מוקדם או מאוחר (וזה תקין לגמרי, לא פתולוגי!).
צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך שלוקח זמן, אומץ, הרבה התבוננות עצמית ותמיכה וחיזוקים מצד הסביבה. ושוב, לא להתבלבל - לא לתת חיזוקים על המראה אלא על מי שהם, על מה שהם מסוגלים ויכולים להיות.
חשוב להיות ערים לתסכול הנובע מהבלבול של "מי אני? מה אני?" ולא לתת להפרעת האכילה לתפוס פיקוד ולשמש תחליף-עצמי. הפרעת האכילה לא רק שאינה תורמת להתפתחות, להתבגרות ולגיבוש העצמי - אלא מעכבת אותם ומחבלת בהם (לפעמים עד כדי מצב קשה מאוד לתיקון).
חשוב לשים לב
לפעמים, עם הירידה במשקל (גם אם היא נעשית בדרך פתולוגית), באמת ניכר שיפור במצב הרוח, ולעתים נראה שיש שיפור גם בסטטוס החברתי של מי שירד במשקל.
ייתכן שהדבר ילווה בתחושה של אופוריה, שלא לומר "מיני-מאניה", שלא מאפיינת את האנשים הללו בדרך כלל: פתאום קל להם לקנות בגדים חדשים (כי המידות קטנות יותר), ללכת לים (אפילו בביקיני) אחרי תקופה שהתקשו בזה, פתאום יהיו יותר יציאות עם חברים וחברות וכו'. המראה המשתנה "לחיוב" מביא לשינויים חיוביים אמיתיים.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים
לצפייה בכתבה באתר ynet לחצו כאן