עיוות בתפישת גוף בהפרעות אכילה
בוחן מציאות הוא מבחן בסיסי שעוזר להבין האם האדם ״איתנו״- מתמצא בזמן, במקום, מבחין בין מציאות לדימיון. בפגיעות ראש מסוימות, כמו גם בהפרעות פסיכיאטריות שונות (למשל בסכיזופרניה) נמצא בוחן מציאות לקוי.
בהפרעות אכילה- בוחן המציאות תקין. ויותר מכך. האנשים האלה בדרך כלל מחודדים, מדויקים, ערים ורגישים לסביבתם באופן בולט, אלא ש.... יש מקום אחד שבו ישנו עיוות בתפישה, מעין ״בוחן מציאות״ לקוי- הגוף והמראה של עצמם.
האנשים הללו יכולים לבחון אנשים אחרים בקריטריונים מאד אובייקטיבים. למשל, להעריך כמה שוקל אדם אחר העומד לפניהם. הם גם מסוגלים למשל להגיד על מישהי שהיא מאד רזה, ולפעמים אפילו שזה "רזון מוגזם" או ש"זה כבר לא רזה-יפה"...
את עצמם הם רואים אחרת. את עצמם הם תופשים כהרבה יותר ״שמנים״, ״גדולים״, ״עגולים״, ״מגעילים״.
כשנותנים להם לסמן דמות שנראית כמותם מתוך מגוון דמויות במימדי גוף שונים, הם יסמנו בדרך כלל דמות הרחוקה מלהיות כזו שדומה להם (מניסיוני, הם יסמנו בדר״כ מינימום שתי דמויות גדולות יותר מכפי שהם נראים בפועל, במציאות).
אני מכנה את החלק הזה החלק ה״מעליב״ של המחלה. איך האנשים הללו, החדים, הרגישים, תופשים את עצמם באופן כלכך מעוות??! איך זה שלצד צורך עז בשליטה (על כל דבר)- הם מאבדים שליטה על התפישה שלהם את עצמם? הולכים לגמרי לאיבוד...
העלייה במשקל והשינויים בגוף הם אזור "קשה לפיצוח" בטיפול בהפרעת אכילה. זוהי אחת הסיבות שכבר מתחילת הטיפול, אני נוהגת להציע לאנשים (למי שסובלים מהפרעת אכילה עצמם וגם לסובבים אותם) לדבר במושגים של עליה או ירידה במשקל ולא ב״השמנתי״ או ״רזיתי״.
״השמנתי״= נהייתי שמן. האנשים שמגיעים לטיפול בעקבות הפרעת אכילה אינם "שמנים" ולכן גם לא "משמינים". במקרה הטוב הם עולים במשקל. ובמקרה הממש טוב- מצליחים להגיע למשקל תקין (שהוא רחוק מלהיות כזה שקרוב ל"שמן").
"רזיתי"= נהייתי רזה. וזה, דווקא לפעמים נכון (מי שיורד במשקל בהיותו בתת משקל- נהיה רזה יותר). אלא שהמילה הזו היא מילה טעונה שנתפשת על ידי מי שסובל מהפרעת אכילה באופן מעוות (בדיוק כמו תפישת הגוף). "רזיתי" יכול להתפרש כניצחתי, כ'קיו' לתחרות של האדם עם עצמו.
כשהייתי בהריון, לקח לי זמן להפנים את הבטן הגדולה שהלכה וגדלה לפניי. יצא שנכנסתי למקום חניה צפוף, ניסיתי לצאת מהאוטו, כשהדלת נפתחת רק באופן חלקי- וגיליתי שהבטן שלי פשוט לא עוברת שם... זו היתה עבורי חוויה מוזרה, של עיוות בתפישה (לכיוון הפוך אמנם מזה המתואר לעיל, ובכ"ז...). בהריון, זה נורמלי. למוח לוקח זמן לעבד ולהתרגל לשינויים בגוף. בהפרעת אכילה- העיוות נוכח ובגדול, משבש את היכולת של האדם לתפוש את עצמו כפי שהוא, ומכיוון שכך- מחבל ביכולת שלו לקבל את עצמו.
תפישת הגוף המעוותת בהפרעות אכילה בהחלט יכולה בהדרגה להשתנות ולהשתפר, וכן- גם להפוך להיות תקינה.
(לקריאה נוספת אפשר להציץ ב- "האם הפרעת אכילה עוברת?", ממש כאן בין המאמרים)