איך טיפול באמנות מסייע לסובלים מהפרעות אכילה

כתבה שלי ב"הארץ"

מהם המאפיינים הייחודיים של הפרעות אכילה ואיך טיפול באמנות יכול לסייע להבין אותם

סוגיית השליטה היא אחד מתחומי ההתמודדות המרכזיים אצל מי שסובל מהפרעות אכילה. מדובר באנשים החווים קשיי שליטה עד כדי אובדן שליטה בתחומים שונים בחייהם, שאולי באופן מפתיע, אינם קשורים לאוכל. הפרעת האכילה במובן הזה היא ״כלי זמין״ ליצירת שליטה; כמו שלא ניתן לכפות על מישהו לישון, לא ניתן לכפות על מישהו לאכול. האכילה מחייבת בחירה, הסכמה והיענות של האדם (כל עוד לא מדובר בהזנה בכפייה דרך זונדה). האדם יכול לבחור האם לאכול, מה לאכול, כמה לאכול ומתי. כל אלה, מייצרים תחושה של שליטה, אלא שבמקרה של הפרעות אכילה, השליטה הזו היא שליטה-מדומה בלבד. "מדומה", כיוון שהפרעת האכילה לא באמת מאפשרת בחירה, גמישות או התאמה ואף לא מעניקה את תחושת ההנאה - המתחייבת מתחושת שליטה חיובית. הפרעת האכילה היא השולטת על האדם עצמו ולא הוא בה.

הפרעות אכילה נגרמות ממקורות שונים - ביולוגיים, פסיכולגיים, משפחתיים, חברתיים ותרבותיים. לאור זאת, חשוב שהטיפול בהן יהיה מערכתי, כזה שיתייחס למגוון ההיבטים באופן שיכלול היבטים תזונתיים, רגשיים, משפחתיים ואף תרופתיים בעת הצורך. טיפול שכזה מאפשר "לתקוף" את הפרעת האכילה ממקסימום הכיוונים. ככל שזיהוי הפרעת האכילה והטיפול בה יעשו מוקדם יותר - כך גדל הסיכוי להחלמה ממנה. הטיפול באמנות, ככל טיפול נפשי אחר, אמון על ההיבטים הרגשיים של הפרעת האכילה, וככל טיפול מקצועי בתחום ספיצפי - יש לו מטרות ומאפיינים ייחודיים.

מטופלים רבים חוששים מטיפול באמנות מתוך הפחד שיראו דרך יצירותיהם את מה שקשה להם לראות בעצמם, ואת מה שלא היו רוצים להראות לאחר. עבור מי שצרכי השליטה שלהם גבוהים מלכתחילה כמו בהפרעות אכילה - האיום יכול להיות גדול אף יותר. לצד זאת, הפרעות אכילה כרוכות בקושי ראשוני של האדם הסובל מהן בביטוי קשיים ומצוקות באופן ישיר ומילולי. הפרעת האכילה מהווה מעין "דיבור דרך הגוף". על בסיס תפיסה זו עבודה בלתי ישירה ובלתי מילולית יכולה להקל. עבור אחרים, הדיבור יכול לשמש כהגנה יותר מאשר כלי למגע רגשי וגם אז, העבודה היצירתית מאפשרת מגע שכזה בדרכים חדשות.

ליאת (שם בדוי), שסבלה מבולימיה הייתה על פניו בחורה מאד וורבלית. היא הייתה סקפטית לגבי טיפול בכלל, וכך גם לגבי הטיפול באמנות. מה כבר אפשר יהיה לחדש לה אחרי כל כך הרבה שנים של בולימיה ושל טיפולים שונים. באחד המפגשים הראשונים ליאת מצאה את עצמה מתעסקת עם פונפון צהוב שלקחה מארון החומרים שלי. היא מוללה אותו בידיה, ליטפה ואמרה שהוא נעים, "זה כמו גוזל קטן"... היא נזכרה שבילדותה "גוזל" היה הכינוי שלה, כינוי שניתן לה כי הייתה עדינה ושברירית... מכאן, יכולנו להמשיך להעמיק יחד ולגעת ברגישות ובפגיעות שלה, שבגינן, בין השאר, התפתחה הפרעת האכילה אשר היוותה מעין שריון מגן לגוזל רך.

הפרעות אכילה נוטות למשוך את הסובלים מהם לייחס משמעות גדולה ודרמטית למספרים, גורמת לספירת קלוריות, עיסוק במשקל רצוי או במדידת היקפים של איברי גוף שונים. חלק מהטיפול בהפרעות האכילה כרוך בהחזרת חשיבות המספרים למקומם הטבעי והנכון. שכיחותן של הפרעות אכילה מוערכת בלפחות 1% מכלל האוכלוסייה בעולם, והמודעות אליהן הולכת וגדלה. כ-85% מהמקרים מתפרצים בגיל ההתבגרות וכ-90% מכלל הסובלים מהפרעות אכילה הן בנות בגילאים 12-25. כ-10% מהסובלים מהפרעות האכילה הם נערים או גברים.

מול החשש ש"יראו להם" דרך העשייה האמנותית, ולא "יראו אותם"- כמטפלת, אני מבטיחה לשתף באופן פעיל במה שמתעורר בי ביחס ליצירה; בשאלות, מחשבות, הארות ותהיות. הידיעה שאשתף ואחלוק את מה שאני רואה - מרגיעה ומסייעת למטופלים להרפות מעט, גם אם לפעמים זה לוקח זמן.

מי שסובלים מהפרעות אכילה עסוקים מאד בנראות של עצמם ובאופן שבו הם "תופסים מקום" במרחב הקונקרטי ובמרחב הרגשי. מחד, רצונם הגלוי והמוצהר הוא בצמצום המרחב ("אני רוצה להיות יותר רזה!"), אך בפועל- המרחב שהם תופסים הוא גדול. זאת בעיקר בשל העובדה שההתנהגויות שלהם, צמצום מזון ורזון, או לחילופין התרוקנויות יזומות מאסיביות, מעוררות הרבה דאגה בסביבתם.

בטיפול באמנות סוגיית המקום והמרחב באה לידי ביטוי לעיתים קרובות כבר בבחירת המצע לעבודה דרך בחירת גודל הנייר, סוגו, עוביו וצבעו. חומרי היצירה בטיפול באמנות יכולים להיות משולים לחומר רגשי שמטפל מציע למטופל, מעין הרחבה (אקסטנציה) של המטפל עצמו עבור המטופל, או לסוג של הזנה רגשית. בטיפול בהפרעות אכילה, שם ההזנה היא נושא מורכב מעצם הפתולוגיה, נושא החומרים והשימוש בהם הוא סוגיה בפני עצמה.

הסובלים מאנורקסיה, הפרעת אכילה הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות, נוטים לצמצום מכל סוג שהוא. צמצום המזון הוא הבולט ביותר כלפי חוץ, אך הצמצום הוא מפושט הרבה יותר. למטופלים האלה לא פשוט להיענות לשימוש בחומרי היצירה.

התהליך היצירתי לכשעצמו יכול להיות משול לבישול והתוצר האמנותי הסופי יהיה יכול להיות הארוחה, ולכן - לעיתים קרובות ניכרת הימנעות עד התנגדות לעשייה האמנותית. למטופלים כאלה יהיה קל יותר להתחיל משימוש ב-״ready-made״, חומרים מוכנים שלא צריך ליצור אותם מאפס, אלא להשתמש בהם כמות שהם, כמו למשל, תמונות מעיתונים או מיניאטורות למיניהן.

דרך נוספת שיכולה להיות לעזר עבור מטופלים אלה יכולה להיות עבודה משותפת באמנות. בעבודה משותפת המטופל והמטפל יוצרים עבודה אחת או יוצרים זה לצד זה באותו הזמן. המטפל באדם הסובל מאנורקסיה נדרש להיות אקטיבי יחסית, להציע רעיונות, להדגים או לכוון וזאת כיוון שהרשות הפנימית שלהם לעשות זאת חסומה ומאיימת.

מטופלים הסובלים מאנורקסיה יבחרו בדרך כלל במצע קטן, בחומר נשלט כמו עפרונות, צבעי עפרון וטושים. חומרים אלה מאפשרים עבודה נקייה, לא מלכלכת ומדויקת - כזו הנותנת תחושה של שליטה שהם כל כך כמהים לה ונדמה להם שמושגת על ידי השליטה באוכל, במראה ובמשקל. הם בדרך כלל יבחרו לעבוד בציור דו ממדי ושטוח הכולל אובייקטים קטנים ומדויקים אשר לפעמים יכללו פרטים אובססיביים וגבולות מוגדרים.

לעומתם, מטופלים הסובלים מבולימיה, הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה המלווים בהקאות מכוונות או ניסיונות אחרים להתרוקנות, יבחרו בדרך כלל במצע גדול, בצבעים פחות נשלטים כמו פחם, צבעי גואש או צבעי מים. הם יתנסו יותר בקלות במעבר לחומר תלת ממדי כגון פלסטלינה או חימר. ציורם יכיל אובייקטים גדולים, לעיתים קרובות עד כדי שהדף אינו מספיק עבורם וגבולותיו קוטעים אותו.

מטופלים אלה נוטים להתקשות בבחירת חומר ליצירה, בוחרים כמה חומרים בו זמנית ומשתמשים בהרבה חומר - יותר מכפי הנדרש לביצוע בפועל. כל אלה מבטאים לעיתים קרובות את הקושי שלהם בוויסות ואת חווייתם הפנימית, לפיה הם זקוקים להרבה, הכמות אף פעם אינה מספיקה עבורם ואינה יכולה להשביע את רעבונם. זו בדיוק התחושה המלווה בולמוס אכילה. מתוך כך, העבודה שלהם באמנות יכולה להיות מבולגנת או מלוכלכת, לעיתים גם מלכלכת, באופן שמזכיר במעט את מה שקורה אחרי הבולמוס - ההתרוקנות בדרך של הקאה או שלשול. מטפל עלול להרגיש לידם קטן וחסר משמעות, אך עליו להכיל את התוכן האמנותי והוורבלי, לפעמים עד כדי להיות עבורם "שירותים".

עם התקדמות הטיפול וביסוסו של הקשר הטיפולי עם המטפל, הסובלים מאנורקסיה יסכימו להתנסות בחומרים נוספים, נשלטים פחות ובאמצעותם יחוו את יתרונותיה של הגמשת השליטה והנוקשות. תתפתח הרשות הפנימית "לתפוס מקום". נראה זאת דרך שימוש במצע גדול יותר לעבודה, בכמות חומרים גדולה יותר, מעבר מעבודה דו ממדית כגון ציור, לתלת ממדית כגון פיסול. אלו, מאפשרים להם חוויה של בטחון, אמון ויכולת לסמוך על עצמם ועל הסביבה.

עם הסובלים מבולימיה ניתן באמצעות ההתנסות בעבודה בחומרים ״להתאמן״ על מיומנויות של וויסות. עם הזמן יוכלו באמצעות האמנות לחוות את עצמם מאורגנים יותר, מוחזקים סביב מסגרת וגבול, גודל המצע וכמות החומרים, עד כדי למידה של יכולת הכלה, בבחינת - "אפשר לאכול במידה המתאימה ולהצליח להכיל את האוכל בפנים מבלי להתרוקן".

עם הזמן, ודרך היצירה, ניתן לגעת בתכנים נפשיים היושבים בבסיסה של הפרעת האכילה ולסייע בתהליך המנטליזציה הלוקה בחסר. מנטליזציה היא היכולת של האדם לחשוב, לתת משמעות לתחושות ורגשות במילים, והפרעת האכילה, כמו שהוזכר לעיל, הרי היא הפוכה לכך - מהווה ביטוי במעשה, דרך הגוף, בהיעדר היכולת לחשוב.

ה"היות ביחד" שנחווה עבור הסובלים מהפרעות אכילה כבעל פוטנציאל פוגעני, בין אם הוא מקושר לחודרנות או דווקא לניתוק, מתרכך עם הזמן. החומרים והיצירה מהווים מעין מרחב ביניים בין המטופל והמטפל ובכך הופכים אותו לבטוח יותר. העבודה עם החומרים יכולה גם להוות תחליף (סובלימציה) לפגיעה עצמית האופיינית בהפרעות אכילה.

אוסף היצירות שנשמר ומתהווה בטיפול מאפשר בניית סיפור פנימי חדש בעל נוכחות ורצף וזאת בניגוד להפרעת האכילה הקוטעת רצפים, מנסה לחבל ולהשמיד כל דבר שמייצר אצל האדם קוהרנטיות וארגון אמיתי. העבודה הטיפולית בהפרעות אכילה איטית וממושכת, כרוכה לא פעם בבלבול, קושי ורגרסיה, אך בהחלט מאפשרת לאדם להחזיר לעצמו את השליטה בחייו ולחיות חיים בעלי תוכן ומשמעות.

*הנאמר לעיל מהווה מבט כללי ומשותף לרבים מהסובלים/ות מהפרעות אכילה, ועם זאת, כל מטופל הוא אדם יחיד וייחודי, עולם פרטיקולרי שלם, שחשוב להתייחס אליו ככזה.

קרן בלומנטל יניר, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A)

מטפלת בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים בעמותת שחף ובקליניקה בתל אביב

עוסקת בטיפול פרטני, הדרכות הורים והרצאות

לקריאת המאמר ב"הארץ" לחצו כאן