כשהפרעת אכילה היא דרך ביטוי לתוקפנות

מאמר שישי מתוך סדרת כתבות שלי המפורסם ב-Ynet, מדור בריאות

הפרעות אכילה יכולות להיחשב לעיתים גם כאקט של תוקפנות. האדם שסובל מרמה גבוהה של תוקפנות ומתקשה להכיל ולווסת אותה - עלול להעדיף להפנות את התוקפנות כלפי עצמו. איך לזהות את המצב הכל כך נפיץ הזה כדי למנוע ממנו להידרדר?

קרן בלומנטל יניר פורסם: 07.08.17 , 09:03

בכולנו יש מידה כזו או אחרת של תוקפנות - נולדנו עם היצר הטוב והיצר הרע. יש כאלה שנולדו עם רמת תוקפנות גבוהה (בדרך כלל גם עם עוצמות גבוהות באופן כללי יותר) ויש כאלה שהתוקפנות גאתה בהם לאורך החיים בשל אירועים שונים בחייהם. בשתי הקבוצות יש כאלה המתקשים לווסת את עוצמת התוקפנות.

תוקפנות המופגנת כלפי חוץ היא קשה, גם למי שהיא מופעלת עליו באופן מילולי או פיזי (מושא התוקפנות, הנתקף) וגם למי שמפעיל אותה (התוקף). הנתקף חש מאוים או פגוע, אבל התוקף סובל לפעמים לא פחות - הוא יכול לחוות את עצמו כבעל כוח הרסני שלא מצליח לרסן את עצמו ושאחרים לא מצליחים לעשות זאת (גבול חיצוני שמציבים לתוקפנות שומר הן על הנתקף הן על התוקף).

התוקף עלול לחוות את עצמו כחסר שליטה, כמקלקל ומחבל, ובעקבות זאת עלולות להתעורר בו גם תחושות של אשמה ובושה.

תוקפנות כלפי עצמנו - הרסנית לא פחות

ניתן להסתכל על הפרעות אכילה גם כעל דרך לביטוי תוקפנות. האדם שסובל מרמה גבוהה של תוקפנות ומתקשה להכיל ולווסת אותה - עלול להעדיף להפנות את התוקפנות כלפי עצמו. לפעמים התוקפנות כנגד עצמנו נחווית כהרסנית פחות מזו המכוונת ומופעלת כלפי אחרים.

פגשתי הרבה הורים שכועסים מאוד על ילדיהם הסובלים מהפרעת אכילה. הם מתארים התנהגות מגעילה, חצופה, אנוכית, מוחקת, לעיתים מתעמרת של הילד כלפיהם.

הם מוצאים את עצמם נטרפים, כועסים, מתפוצצים. שמעתי מהורים לא פעם, לא פעמיים וגם לא שלוש משפטים כמו "ההתנהגות שלה כלפיי עוברת כל גבול! בא לי פשוט להעיף לה סטירה! אני לא עושה את זה, אבל ממש בא לי!".

הכעס והתוקפנות שההורים האלה מרגישים הגיוניים מאוד, הרי הפרעת האכילה היא מחלה אלימה. אם נסתכל על הדברים מכיוון אחר, אפשר לראות בתוקפנות שההורה חווה בעצמו אינדיקציה לרמת התוקפנות של הילד, תוקפנות המתועלת לכיוון הפרעת האכילה (מתוך מחשבה בסגנון "אני מעדיפ/ה לפגוע בעצמי מאשר באחרים!").

תוקפנות הכרוכה בהפרעת אכילה נסבלת יותר ונסלחת יותר מתוקפנות כללית, "רגילה". ההורים והסביבה מבינים שמי שסובל מהפרעת אכילה נמצא במתח גדול ומתמשך, שהוא סובל מטורדנות מחשבתית המביאה לחוסר סבלנות, נפיצות ואגרסיביות. התוקפנות ה"ברורה" הזו מתקבלת בהבנה ובהכנעה כחלק מהמחלה. הפרעת האכילה גם נותנת תירוץ לביטוי התוקפנות כלפי חוץ (הסביבה) וגם מהווה אקט תוקפני ואלים של הסובל ממנה כלפי עצמו.

ההתעללות בגוף הכרוכה בהפרעת האכילה היא כשלעצמה תוקפנית - למשל הרעבה, התשת הגוף בספורט, אכילה בולמוסית עד כדי כאב, ריקון תכולת הקיבה באמצעים שונים מכאיבים באזורי גוף שונים. ואם לא די בכך, לסובלים מהפרעת אכילה יש נטייה מוגברת לפגוע בעצמם בדרכים נוספות. יש כאלה המכים את עצמם מכות קשות (באזורים בגוף שהם שונאים או בכלל), יש השורטים את עצמם עד זוב דם, חותכים את עצמם במקומות שונים בגוף, גורמים לעצמם לכוויות, מחטטים בקדחתנות בפצעים וכו׳.

כאב נפשי ופיזי

חשוב לציין שפגיעה עצמית - בהפרעת אכילה או בכלל - יכולה לנבוע מסיבות רבות נוספות מלבד התוקפנות המדוברת כאן, למשל אימפולסיביות, דיכאון, שחזור של פגיעה היסטורית, עוררות יתר או להפך - תחושת ריקנות תהומית.

מכל מקום, הכאב הנפשי המופשט, כזה שמרגישים אותו בכל רמ"ח האיברים אף שמקורו רגשי, מתועל למקום אחד, למשל פרק כף היד, הירכיים, הבטן וכו'. הפגיעה העצמית נחווית גם כענישה שאחריה מגיעה תחושה של רגיעה, בבחינת "אם נענשתי - אני יכול/ה להירגע, קיבלתי את מה שמגיע לי".

הפגיעה העצמית גוררת תגובה פיזיולוגית של שחרור אנדורפינים, אותם חומרים המשתחררים בגוף גם בצחוק גדול ומשוחרר או בזמן סקס. האנדורפינים מסייעים בהקלת הכאב ובשיפור מצב הרוח - והם גם ממכרים, ולכן תיתכן משיכה חוזרת לפגיעה העצמית.

ועוד מילה על פגיעה עצמית ואובדנות - בפגיעה העצמית הכוונה הראשונית והמרכזית היא להפיג את הכאב באופן רגעי כדי להרגיש יותר טוב. התאבדות היא ניסיון להפסיק את הכאב לחלוטין ולתמיד, משמע לא להרגיש בכלל. יש הבדל גדול בין השתיים. ואולם חשוב לדעת שלעיתים פגיעה עצמית מידרדרת לכדי מעשים אובדניים ולכן חשוב מאוד לעצור אותה.

הטיפול בתוקפנות, בין שהיא מבוטאת כלפי הסביבה ובין שכלפי האדם עצמו, הסובל מהפרעת האכילה, יעסוק בין השאר בשיפור יכולת הוויסות העצמי בדרכים מיטיבות ולא פתולוגיות. צריך לעזור לאדם למצוא את מה שיכול להקל עליו - נשימות והרפיה, ציור, נגינה, עבודה בגינה, רכיבה על אופניים וכו'. בסופו של דבר תוקפנות היא וריאציה של כוח - וצריך לתעל אותו למקום ולזמן הנכונים.

חשוב לשים לב

לפעמים רואים את סימני הפגיעה העצמית, אבל במקרים רבים הפגיעה נעשית דווקא באזורים מוצנעים שאינם חשופים לעיני כול. ובכל זאת, גם אם הפגיעה העצמית מוסתרת, היא אות למצוקה ולבקשת עזרה.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים

לקריאת הכתבה באתר YNET לחצו כאן