התופעה הפחות שכיחה: גברים והפרעות אכילה
מאמר שביעי מתוך סדרת כתבות שלי שמתפרסם ב-Ynet, מדור בריאות
כעשרה אחוז מכלל הסובלים מהפרעות אכילה הם גברים, והסיבות לכך הן שונות. למה זה עלול לקרות להם ואיך שינויים בחיי הנשים במשפחה עלולים להשפיע דווקא על הגברים?
קרן בלומנטל יניר פורסם: 22.08.17 , 11:04
שכיחות הופעת הפרעות אכילה אצל גברים נמוכה מזו הקיימת אצל נשים. כעשרה אחוז מכלל הסובלים מהפרעות אכילה הם גברים. אצל גברים הומוסקסואליים השכיחות גבוהה יותר מאשר אצל גברים הטרוסקסואליים.
לשכיחות הנמוכה אצל גברים לעומת נשים ישנם הסברים שונים, ביניהם "תת אבחון" (משמע שבמציאות ישנם יותר גברים הסובלים מהפרעות אכילה מאשר מאובחנים בהן).
תת האבחון נובע מכך שגברים פונים פחות לטיפול, בשל התפישה השגויה שזוהי "הפרעה נשית" ושפנייה בבקשת עזרה היא "לא גברית", והן מכך שהסימפטומים המאפיינים הפרעות אכילה בגברים שונים במידה מסוימת מאלה שניכרים אצל נשים; גברים עם הפרעת אכילה מביעים רצון בגוף רזה, גברי ושרירי ופחות רצון ברזון לכשעצמו ובמשקל נמוך כמו אצל רוב הנשים.
שינויים במארג המשפחתי
חשוב לדבר גם על הגברים הנמצאים ל-י-ד נערות ונשים הסובלות מהפרעת האכילה. ישנם אבות לבנות המתקשים להתרגל ולקבל את הנשיות המתפתחת של בתן.
חשוב שבגיל מסוים ענייני בנות יהיו בין בנות ואימותיהן (בנימה אישית, אני מוכרחה להודות שההבחנה הזו בין מה ש"מותר" או "שייך" לאמא לעומת לאבא אינה פשוטה בעיניי. בעידן הזה שבו ההבדלים בין תפקידים נשיים וגבריים מטשטשים, וטוב שכך, עדיין ישנן תחומים שייטיב עם הילד וגם עם ההורה לשמור על גישה יותר old fashion).
אני מדברת על החשיבות שבהפסקת סיוע במקלחת בגיל מסוים, ששיחות על מחזור, טמפונים ותחבושות הגייניות יתקיימו עם אמא, שבחירת וקניית חזיות (בעיקר ראשונות) תיעשה עם אמא.
שאבות יימנעו מהערות על הגוף המשתנה של בתן (כמו: ״גדל לך פתאום טוסיק״, ״יש לך כבר ממש ציצים״, גם אם הן נאמרות מתוך התרגשות אמיתית או כמחמאה). אמהות גם הן צריכות לשים לב לאופן בו מתוקשרים תכנים שכאלה. זה לא אומר שצריך להתעלם מהשינויים המתרחשים, אבל כן להיות רגישים לנושא.
חשוב שאב למתבגרת יזכור שגם המגע בבתו ההופכת לאישה קטנה צריך להשתנות. ליטופים תמימים לחלוטין (בטוסיק למשל) כבר פחות מתאימים. גם נשיקות על השפתיים. למעשה, מדובר על כל מגע שעלול לבלבל וליצור תחושה של מיניות במקום קירבה ואינטימיות (שהן כמובן חשובות בקשר בין אבות לבנותיהם!).
לפעמים אבות ל"נשים קטנות", אפילו בלי לשים לב, נבהלים מהנשיות המתפתחת של בנותיהם. ה"אישה הקטנה", הבת, יכולה לקלוט (באופן לא מודע) את מה שמשתקף בעיניו של אביה, את אפשרות היותה אובייקט מיני. גם אם האב אינו תופש את בתו כאובייקט מיני למולו, ישנה הבהלה שלו שהיא יכולה להיות כזו עבור גבר אחר.
מחוות, הערות, מגע ומבטים מבלבלים שכאלה (כאמור, הבלבול הוא לרוב לא מודע), הנוסף על בלבול ומידה מסוימת של חוסר נוחות שהתפתחות מינית מעוררת באופן טבעי, עלול לגרום לקושי של הילדה עם התפתחותה המינית עד כדי סלידה מהנשיות שלה, שלעיתים עלולה לתרום להתפתחותה של הפרעת אכילה, המהווה הדיפה של התפתחות בכלל ונשיות כחלק ממנה.
הרווח הסמוי של הפרעת האכילה
הפרעת האכילה יכולה להיות כרוכה בירידה בדחף ובחשק המיני של מי שסובל/ת ממנה. עבור חלק מהגברים (בדרך כלל באופן לא מודע) זהו דבר חיובי. ייתכן כי הדבר משחרר אותם מקיום יחסי מין. אפשר שההימנעות מיחסי מין נובעת מסיבות שונות, לדוגמת בעיות בתפקוד המיני (חרדת ביצוע או אימפוטציה).
אפשר שההימנעות קשורה לכך שהם עצמם סובלים מדיכוי ביצר ובחשק המיני ומחלת בת הזוג מאפשרת לדבר להתקיים ולהתמשך ללא טיפול. אפשר שהיצר המיני שלהם דווקא תקין, ממומש ויוצא אל הפועל במקומות אחרים (סקס מזדמן, מאהבת או רומן מחוץ לקשר).
קורה גם שהיעדר תשוקה או יחסי מין נובעים מנטייה הומוסקסואלית מודחקת של הגבר. כל עוד בת הזוג שלו סובלת מהפרעת אכילה- הוא אינו נדרש לקיים איתה יחסי מין וגם לא להיות במגע עם נטייתו המינית שאינה מקבלת מענה בתוך הקשר הנוכחי.
כשאישה (צעירה או מבוגרת) הסובלת מהפרעת אכילה נמצאת בזוגיות (בין אם נשואה או לאו), מתעוררת השאלה על בן הזוג שלה. נשמעות בסביבה שאלות כמו: "מה, זה לא מפריע לו?! איך הוא לא רואה?! איך הוא יכול לסבול את זה?! זה לא דוחה אותו?!". לפעמים הוא אכן לא רואה. כשזה המצב - הוא בדרך כלל לא רוצה לראות.
ישנם בני זוג שמחלת בת הזוג שלהם מביאה אותם להיות ה"חזקים" בתוך הקשר הזוגי, מקום ועמדה שאולי לא הצליחו לחוות אותה קודם לכן בעת בריאות תקינה של בת הזוג. הם רוצים בהחלמת בת הזוג האהובה, אבל בה בעת חוששים שלכשיחזרו אליה כוחותיה, כוחותיו שלו ייעלמו... כל עוד היא חולה - הוא חזק, מחזיק, מטפל, לא מתפרק וכד'.
ישנם גברים שהדימוי העצמי שלהם נשען לא מעט על מראה בת הזוג שלהם. מצידו של הגבר אפשר לשמוע: "אם בת הזוג שלי חתיכה- סימן שאני שווה", ומצד האישה זה יישמע כמו: "אם אני אשמין- בן הזוג שלי יתבייש בי". עמדה זו, גם היא, מחזקת ומשמרת את הפרעת האכילה של בת הזוג.
חשוב לשים לב
כל מה שתיארתי קורה יותר בין גברים בריאים לנשים הסובלים מהפרעות אכילה, אבל בהחלט יכול לקרות גם בכיוון ההפוך (אישה בריאה וגבר הסובל מהפרעת אכילה).
על הגברים; אבות ובני זוג, מוטלת אמנם אחריות גדולה, אבל- יש חשיבות גדולה גם לאחריות של הנשים לתופעה.
אמהות למשל צריכות לקחת על עצמן את ה"תקשורת הנשית" עם בנותיהן, ובמקביל, לעזור לאבות לקבל את הנשיות המתפתחת של בתם, ולעצור התנהגויות שאינן מתאימות. גם חברות (וחברים) של בני הזוג יכולות (ויכולים) להגיד משהו. בזהירות, אבל לא לשתף פעולה עם "קשר השתיקה".
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים
לקריאת הכתבה באתר YNET לחצו כאן