גיוס לצבא והפרעות אכילה

הפרעות אכילה נחשבות כהפרעה נפשית, כזו הפוגעת גם בגוף, ומתוך כך משפיעה על הפרופיל הצבאי שנקבע למועמד לשירות בצבא.

הפרעת אכילה אקוטית וסוערת תביא בדרך כלל לשחרור מהצבא. הפרעת אכילה ״קלה״ יותר תביא להורדת פרופיל. לפעמים גם היסטוריה של הפרעת אכילה יכולה להשפיע על הגיוס ו/או על התפקיד הצבאי שיתאפשר לאדם לקבל ולבצע.

ההתייחסות להפרעת אכילה בהיסטוריה של מועמד לשירות צבאי קשורה בין השאר לעובדה שהפרעת האכילה הינה סוג של מנגנון ״הגנה״ (פתולוגי כמובן), דרך התמודדות עם מצוקה (המתבטאת באופן סומאטי, דרך הגוף). החשש המובן הוא שמסגרת צבאית, בשל אופיה, תאתגר את המנגנונים הנפשיים, ולכן יש לוודא כי בכוחו של האדם לעשות שימוש במנגנוני התמודדות מייטיבים, ושהוא מסוגל שלא להישאב לדפוסים פתולוגיים ש"הטביעו" אותו בעבר.

כל עוד השירות הצבאי במדינת ישראל הוא חובה- ברירת המחדל, של כולם, היא כמובן גיוס, והצבא הוא הקובע את מי יגייס או לא יגייס לשורותיו.

על אף זאת, אצל מועמדים פוטנציאליים לגיוס הסובלים מהפרעות אכילה מתעוררות השאלות: האם להתגייס? מתי? לאן? ומניסיוני, יש למועמדים עצמם השפעה לא מעטה על ההחלטה הסופית שניתנת כאמור על יד הצבא.

השורה התחתונה מאד היא שישנם כאלה שהצבא "סידר להם את החיים" (ואת הפרעת האכילה), ולעומתם אלה שהצבא החמיר אצלם את הפרעת האכילה (לפעמים תרם להתפתחותה).

שליטה

באופן גס, ניתן לומר כי הצבא הוא מסגרת נוקשה עם חוקים ברורים, סדר יום קבוע ולפרט בה יש שליטה וחופש מוגבלים. רבים חווים, במידה כזו או אחרת, אובדן של חופש וחירות עם ההצטרפות לשורות הצבא. יש מי שמחליט עבור החיילים מתי משכימים בבוקר, מתי אוכלים, מתי הולכים לישון ומה עושים במהלך היום. בשלבים מסוימים- אפילו הליכה לשירותים כרוכה בקבלת אישור. ישנם נהלי עבודה קבועים וברורים וכל חייל כפוף למפקד.

השליטה עבור אנשים הסובלים מהפרעות אכילה מהווה מימד קריטי. הפרעת האכילה נותנת תחושה של שליטה (מתי אוכלים, כמה, מה, כמה שוקלים ואיך נראים). כשהשליטה (או לפחות חלקה הגדול) נגזלת מהאדם- טבעי שיהיו לכך השלכות.

יש מי שיחווה זאת כאיום ממשי על עצמיותו, יש מי שדווקא יוקל לו לנוכח נטילת האחריות שלו לעצמו מידיו.

עבור חלק, המסגרת הצבאית נחווית כמעין ״אב" או "אם" גדולים, מהווה מיכל גדול, עוטף ומחזיק שהם יכולים להרגיש בטוחים בתוכו. ה"הורה" הזה לוקח החלטות עבור ה"ילד", מציב גבולות ברורים שמסייעים לו להרגיש בטוח, ריבוי המפקדים ובעלי התפקידים האחראיים לרווחתו של הפרט גם הם יכולים לתרום לתחושה המחזיקה.

שאלות שיש לאדם הסובל מהפרעות אכילה הנוגעות לאכילה יכולות להפוך להיות בלתי רלוונטיות שכן יש מי ש"מחליט עבורו" (מה לאכול? מה שמוגש בחדר האוכל. מתי לאכול? בזמני הארוחות בלבד. כמה לאכול? יש מסגרות, בעיקר בפרק הראשוני של הצבא, בטירונות או בקורסים המאופיינים במשמעת גבוהה, בהן מפקדים "בודקים את הצלחת").

נטילת האחריות הזו מן האדם יכולה להיות משחררת מאד עבורו. במקביל, היעדר זמן פנוי וחופשי יכול להקטין את הטורדנות המחשבתית המאפיינת את חלונות הזמן הזה (ובכלל) של מי שסובל מהפרעת אכילה. כשיש מי שלוקח על האדם את האחריות (צה"ל/ מפקד)- אדם כזה יכול להרגיש מוחזק, שיש מאחוריו משענת רחבה שיכולה לתמוך בחולשת העצמי שהוא חווה. צבא יכול לפעמים להוות תחליף-הורי, למי שמרגיש בחוסר כזה.

חלק אחר מהסובלים מהפרעות אכילה לא מסוגל להתמודד עם תחושת היעדר השליטה הכרוכה בשירות הצבאי. הם חשים כי לא נותר להם כלום מעצמם ומעט השליטה (המדומה) שעוד הרגישו שהיתה להם (על האוכל)- חומקת תחת ידיהם, נגזלת מהם באופן שאינם מסוגלים להכיל.

אכילה ליד אחרים

עבור חלק מהסובלים מהפרעות אכילה יש קושי לאכול בנוכחות אחרים. הם מרגישים ש״מסתכלים להם״ (ולא עליהם), בוחנים אותם, ולעיתים קרובות- שופטים אותם (״כשרואים אותי אוכלת- מייד חושבים שאני פרה ועל איך זה שאני מרשה לעצמי לאכול ככה?!״).

לאחרים יכול להיות דווקא קל יותר לאכול ליד אחרים. ״אם כולם אוכלים, אז זה בסדר שגם אני אוכל״. תחושות האשמה על אכילה לבד, מבחירה ומרצון קשות להם, ולכן לפעמים ״אכילה בלית ברירה״, כל שכן חיוב באכילה, דווקא מקל.

שעמום/ פריחה

יש מי שהלחץ או השעמום הכרוך בשירות הצבאי מחליש אותם, מביא אותם לחוש חוסר מיצוי של הפוטנציאל שלהם, להרגיש כישלון, וכשאלו מעורערים מלכתחילה כמו בהפרעות אכילה, ישנו סיכוי להחמרה.

לעומתם, ישנם אלה שהמסגרת הצבאית מאפשרת להם לאזור כוחות, להתארגן אחרת מבחינה נפשית ודווקא לפרוח.

אחרי התלבטות ארוכה, אורית החליטה להתגייס, ואף נלחמה כדי להשיג תפקיד משמעותי שרצתה בו. השירות הצבאי איפשר לה להתרחק מהבית שהיווה עבורה סביבה מחלישה. המרחק הפיזי יצר גם מרחק נפשי מהקשר הקרוב-מדיי והמחליש שהיה לה עם אימה. המסגרת הצבאית הפכה להיות אם-מחזיקה שאיפשרה לה גדילה והתפתחות והיא מצאה את עצמה מצטיינת ומתקדמת. בתוך התפאורה הירוקה-זית הזו, היה פחות צורך "להחזיק" בהפרעת האכילה והיא השתחרה ממנה אט אט, ובסיום השירות, גם מהצבא, כשהיא בריאה לחלוטין.

אפרת לא התלבטה בכלל והיה לה ברור שהיא מתגייסת. היא הצטיינה בקורס הצבאי ששובצה בו. אבל, המאמץ הגדול שדרש ממנה הקורס (לא רק פיזית, בעיקר נפשית) הביא לכך שתשו כוחותיה ובתומו, לאחר ששובצה ביחידתה, כבר לא היה לה די כוח. לא לעצמה, וכל שכן עבור חיילים שקיבלה לפקד עליהם. התפקיד הצבאי דרש ממנה הרבה אחריות, מחוייבות וכוחות נפש, שלא הצליחה לגייס עד שבסופו של דבר בחרה להשתחרר.

דחיית שירות

לעיתים דחיית השירות הצבאי מאפשרת למי שסובל מהפרעת אכילה להשלים מהלך של התייצבות פיזית ונפשית בטיפול, כך שמתאפשר לו/לה להגיע לגיוס עם יותר כוחות ועם טווח רחב יותר של כלים להתמודדות עם אתגרי המסגרת. דחיית השירות מאפשרת גם זמן נוסף לבסס ולהעמיק את הקשר הטיפולי, כך שיהווה קרקע יציבה יותר עבור המטופל/ת, קרקע שיהיה זקוק לה עם בוא הגיוס.

המשך טיפול

בשל העומס הפיזי והרגשי הכרוך בשירות צבאי (כמעט עבור כולם!), חשוב להמשיך ולשמור על הטיפול גם בזמן השירות כך שיהיה מקום לעיבודם של קונפליקטים, מתחים ואתגרים שונים.

(ובלי קשר- תמיד מרגש לראות מטופל/ת שמגיעים לפגישות איתי לבושים במדים!).

הפן המדבק של הפרעת האכילה

חשוב לזכור שהפרעת האכילה משפיעה לא רק על האדם הסובל ממנה אלא גם על אנשים הנמצאים בקרבתו/ה. יש להפרעות אכילה טבע "מדבק". לכן, יש לקחת בחשבון לא רק את השפעת הצטרפות האדם עצמו למסגרת, אלא גם את הסיכון הכרוף בכך עבור אחרים (בדיוק כמו שלא שולחים לגן ילד עם חום כדי שלא ידביק אחרים, אבל אם הוא רק משתעל ו/או כבר לוקח אנטיביוטיקה- זה בסדר...).

בחזרה לשורה התחתונה- לשירות הצבאי השפעה גדולה על מצבו הנפשי של כל אדם. יהיו שהמסגרת הצבאית על מאפייניה השונים תחזק את האדם ותחליש את הפרעת האכילה ממנה סובל ויהיו שאצלם התהליך יהיה הפוך... ככל שזה תלוי באדם תחת חובת השירות הצבאי- כדאי שישקול (עם צוות מטפליו) את כל הנתונים על מנת שתתאפשר עבורו בחירה נכונה ובריאה.