אימהות (imahut) והפרעות אכילה
ישנן לא מעט נשים הסובלות מהפרעות אכילה שהן אימהות. חלקן הצליחו להרות באופן ספונטני. זה יכול לקרות. הפוריות בסיכוי גדול להיפגע, אפילו להיפגע קשות בעקבות הפרעות אכילה, אבל ישנן אלה שבאופן מפתיע המערכת נשמרת תקינה (לפחות באופן כזה המאפשר כניסה להריון והחזקתו). אחרות, נעזרות בטיפולי פוריות כאלה ואחרים לצורך כניסה להריון.
בכל מקרה, מדובר בדר״כ בהפרעות אכילה כרוניות. זאת אומרת, ה-BMI של אותן נשים נמצא בטווח המאד נמוך של ה״נורמה״ (סביבות 18-18.5), והסימפטומים מהם הן סובלות עקביים ויציבים (משמע ללא התדרדרות והחמרה). כדי להסב את תשומת הלב- יכול להיות מדובר למשל באישה שמקיאה ״רק״ פעם או פעמיים ביום, במשך שנים ארוכות, מישהי שעושה ספורט אובססיבי כדי לשמור על משקל מאד נמוך (לא, זה לא המשקל הטבעי שלה), מישהי שיש לה התקפי אכילה ״רק״ בלילות (ובמשך היום היא מתפקדת כביכול-כרגיל) או מישהי שמתנהלת על פי תפריט מינימלי, מצומצם ונוקשה לאורך שנים.
הפרעת האכילה נוגסת באימהות (imahot) באימהות (imahut), ובילדים.
פגשתי אימהות שכולאות את עצמן בשירותים כדי לבלמס ולהקיא, בזמן שהילדים ״עסוקים בשלהם״. לפעמים הילד/ה שואלים מה קרה? לפעמים אפילו מחקים/ות את ההקאה ולעיתים קרובות- לומדים שעדיף להתרחק ולא ״להפריע״.
אימהות שאף פעם ״לא רעבות״, לא יושבות עם הילדים לארוחה משפחתית משותפת (או- יושבות בלי לאכול כלום, או- יושבות ומנקרות במשהו קטנטנטן), משאירות את הילדים ללא מודל הורי/מבוגר של אכילה בריאה במקרה הטוב, ובמקרה הרע- משרישות מודל אנורקטי מקודש.
אימהות שמהלך טיול בחו״ל ממשיכות את המסע אחר האתר הבא כדי ״לא לפספס כלום״- רק כדי שלא יצטרכו לעצור לאכול (וגם הילדים לא).
אימהות שנלחצות מהכמויות הלגמרי-נורמליות שהילדים (בעיקר הילדות) שלהן אוכלים/ות ומנסות, לפעמים באופן סמוי ולפעמים באופן גלוי לגמרי, לצמצם גם להם/ן את הצריכה היומית.
אימהות רזות באופן קיצוני שמסתכלות על עצמן בראי ומחמיצות פנים פעם אחר פעם, ובדרך כלל גם מבטאות בקול (ולא רק בפרצוף) את חוסר שביעות הרצון מול ילדיהן.
האימהות (imahut) שנפגעת היא מחיר כבד שמשלמות נשים הסובלות מהפרעת האכילה. עצוב לפחות באותה מידה אם לא יותר, הוא המחיר שמשלמים ילדיהן.
כל אחת מהאימהות האלה מפחדות פחד מוות שהילד/ה שלהן יפתחו בעצמם/ן הפרעות אכילה. הן אוהבות את ילדיהן מאד, מודעות להשפעה ההרסנית של מחלתן עליהם, אבל ברוב המקרים- בגלל שלהפרעות האכילה יש אופי בולעני ומוחק- נמחקים בשלב כזה או אחר גם ההיגיון והכאב והפחד והדאגה.
קל להאשים את הנשים האלה. יותר חשוב ובונה לעזור להן לראות ולהבין שהפרעת האכילה מכרסמת בגופן ובנפשן, ובאלה של ילדיהן..
*להפרעות אכילה יש מרכיב גנטי. התורשה היא לא גזרת גורל, אפשר להילחם בה, ורצוי בטיפול מונע. *ישנם גם אבות הסובלים מהפרעות אכילה, והשפעתה על ילדיהם- זהה. *לגברים הנשואים לנשים ואימהות הסובלות מהפרעות אכילה יש תפקיד חשוב בהתערבות במצב.