דפקתי המבורגר וצ'יפס!
מכירים את הרעש של שריטת ציפורניים על לוח?! זוועה, נכון? בי, רק המחשבה על זה, מיד מעבירה צמרמורת, שלא לדבר על הדבר האמיתי (למרות שבינינו, קשה בימינו למצוא לוחות כאלה כמו שהיו לנו פעם בבי״ס).
צמרמורת דומה מאד עוברת בי כשאני יושבת מול מטופלות שמשתמשות במילים כמו:
״ירדתי על מנת פלאפל!״ ״דחפתי באקט (מיכל) של גלידה!״ ״דפקתי המבורגר וצ׳יפס!״ ״תקעתי שני משולשים של פיצה!״ ״חיסלתי פרוסת עוגה!״
...... יכולתי להמשיך כאן עם דוגמאות לנצח......
חשוב לומר שהן עושות שימוש בביטויים האלה, ו*לא* כחלק מתיאור של בולמוס (לא שאז זה היה מתקבל על ידי יותר בקלות, אבל חשוב שתדעו).
למילים יש משמעות גדולה בעיני. לטרמינולוגיה יש כוח.
מבחינתי, כל המאכלים המופיעים ברשימה שלעיל (ובעצם בכלל) הם ״מותרים״ והייתי מאחלת לכל אחד ואחת בעולם, ובטח למטופלים ולמטופלות שלי- שירגישו ככה.
כשמטופלת שהגיעה אליי עם הפרעת אכילה פעילה וסוערת מספרת לי, אחרי תקופה (לא מבוטלת) בטיפול, כבדרך אגב: ״ישבתי עם חברה בפאב והזמנו עם הבירה גם צ׳יפס״....- עונג רך מתפשט בי.
לא רק על הרשות הפנימית ליהנות (סוף סוף) עם חברה מבילוי הכולל שתייה ואוכל, אלא בעיקר מהרשות לוותר על ההלקאה העצמית הטמונה בשימוש במילים הנילוות כמו ״ירדתי/ דחפתי/ דפקתי/ תקעתי/ חיסלתי״ ודומיהן.
בואו נעשה טובה ונהיה טובים וטובות לעצמינו ❤️